חשיפה בינלאומית של אמנים  , פסטיבל מחול בינלאומי, פסטיבלי שירה , קולינריה מובילה , בכורות מקומיות ועולמיות , קבוצות אוונגארד , אלפי אמנים מתחומים שונים, בתי הספר המובלים לאמנות בארץ , אמנים במערב העיר , אמנים במזרח העיר ושקט .

שקט מחריש אזניים מחוץ לעיר על העיר . החברה הישראלית מזמן בחרה להעלים את ירושלים עיר התרבות .

השחתה מטופשת של שלט (שכנראה בכלל לא נעשתה על ידי החרדים), והשיח הרגיל , ירושלים , עיר מתחרדת , מאבקים , רחוקה , לא מובנת , מי גר שם בכלל? חוץ לארץ, להגיע ולברוח ואפשר להמשיך כך הלאה – אנכרוניזם סומא במיטבו.

uriayalon3

אז למה מעלימים את ירושלים עיר התרבות?

ירושלים עיר התרבות היא עיר מאיימת , היא עיר אשר אינה אלטרנטיבה אלא הדבר עצמו. כר פורה , עמוק , משמעותי, קשה , מלטף , שורט , ליצירה , על כן היא עיר מאיימת כי הקוסמופוליטיות שבה נותנת לאומן מקום ליצור בלי פוזה , בלי צורך במסכות  אין צורך בפפראצי , אין צורך בכותרות צהובות , יש אמנות , והרבה.

 

איך מתמודדים עם עיר שלא צריכה להתאמץ כדי להיות עיר תרבות אמיתית ומאיימת על “המרכז התרבותי של ישראל” ? מעלימים אותה , יוצרים בקרב יוצריה את התחושה שהם לא במרכז העניינים , שהם מפספסים , שהדברים לא מתרחשים כאן אלא במקום אחר.

אמנים ואמניות ירושלמים רבים מדלגים מעל  שאר ישראל בשיח האמנותי שלהם. ירושלים , כעיר בעלת חשיבות עולמית המהווה השראה (רק לא כאן ….) ומוערכת בשל המורכבויות שבה מוצאת את עצמה בעולם הרחב  , רבים ורבות מהאמנים מבינים שהקהל, ההערכה , והשיח האמנותי הענייני לא נמצא פה.

פה, בישראל נמצא הנרטיב המדכא לגבי העיר  , שאומר שירושלים אבודה בעיניי החברה הישראלית (כן , גם בקרב ראשי המדינה אשר מאפשרים שעיר הבירה אשר הם כאילו רואים בה עיר חשובה  ,מרשים לה להיות באשכול הסוציולוגי המבייש 3 ) .

איך ייתכן שלבכורות אמנותיות שנערכות בעיר לא טורחים מבקרי האמנות מחוץ לעיר להגיע אף על פי שהם מוזמנים פעם אחר פעם ?  איך ייתכן שעל אף שכמות הארועים שקורים בעיר עדיין מתייחסים אליה בארץ כפריפריה תרבותית?

ירושלים צריכה יחסי ציבור – לא על קדושתה אלא על אמניה . על אלה שיוצרים בה כאן יצירה מרתקת ולא זוכים להכרה בתוך החברה הישראלית באופןן שיטתי.

זה אינו נהי ואינו בכי , לא התרפסות ולא התחננות , זו קריאה לפקיחת עיניים , לשיח אמנותי ענייני על האמנות המתרחשת בירושלים.

הגיע הזמן לדבר על היצירה המתרחשת , ולא רק על “איך אפשר ליצור בעיר חרדית?” , ” מה? לא מפרידים בתאטראות בין נשים לגברים?” , מה? יש מסעדה לא כשרה פתוחה בשבת בירושלים.

השיח הזה , עבר זמנו, הוא מטופש וילדותי.

הגיע הזמן שהמילייה האמנותי הישראלי יתבגר , וייצא מקונכייתו המביכה.

הגיע הזמן שאמנות יהיה שמה של ירושלים  שאמני העיר , מוסדות התרבות  , שוחרי האמנות הירושלמים . יקבלו את במת הפרסום, הסיקור  ויחסי הציבור הראויה אשר תשנה את תדמיתה של העיר בחברה הישראלית ,שהיהלום הנוצץ שקרוי אמנות ירושלמית , שהיא אמנות מקומית וקוסמופוליטית בעת ובעונה אחת, יקבל את מקומו הראוי.

ובפעם הבאה שאנשים יבואו לפה , הם יבואו כי זו עיר אמנות , ולא כי היא עיר הקודש.

 

 

 

Advertisements

לפני כשבוע שודרה כתבה בחדשות ערוץ 2 על אימוג’ים והמקום שהם תופסים בחיינו. בין השאר הובא שיעור תנ”ך אשר בו המורה מלמדת את סיפורי המקרא דרך אימוג’ים , ציור של גבר , ילד , כבשה וסכין , איזה סיפור זה ? וכל הכיתה ענתה – עקדת יצחק.

זה היה רגע מכונן מבחינת ההבנה שישנו תהליך מתמשך בו החברה שלנו עוברת מן הדרש אל הפשט.

למה אימוג’ים ? כי שפת המקרא קשה…

לפני כשבועיים עם פתיחתו של פסטיבל ישראל וקצת לפניו השתלחה שרת התרבות בשוחרי התרבות כמנהגה , והפעם על הפרק סוגיית העירום באמנות. מבחינתה , עירום הוא איש או אישה אשר הורידו את בגדיהם , זהו , זה עירום.

עירום באמנות? אין דבר כזה . משמעויות , עומקים , רבדים , מחשבה? אין דבר כזה , יש רק איש ואישה עירומים.

 

 

זה ממש מעכשיו , הקוד האתי ששר החינוך ביקש שייכתב עבור המרצים במוסדות להשכלה גבוהה קובע כי למרצים אסור להביע דעות פוליטיות באקדמיה , כי לדעתו של שר החינוך אין יכולת לאדם מבוגר להתמודד עם דעות אחרות. להתמודד במקום הדורש מהאדם להעמיק ולהתמודד , במקום זה שילמד את החומר , כפי שבנט חושב שהוא מבטא את האמת הלא פוליטי….

הדוגמאות רבות מספור , וקצרה היריעה מלפרטן אך המגמה ברורה , להחזיר את השיח מן הדרש אל הפשט. מן הרובד השני , ה

uriayalon

מעמיק , המנצל את היותו של האדם יצור תבוני , אל הפשט , נקודת היציאה הבסיסית של השיח , הנקודה הנמוכה ביותר בתוך השיח האנ

 

ושי.

המציאות הישראלית העכשווית הפועלת בחסות הממשלה לרדד את השיח ולשלוט על הפה והמחשבה, נוגדת בתכלית הניגוד את המחשבה המערבית והיהודית , זו המבקשת להעמיק ולחקור , להסתקרן ולא להרפות , ולבנות מציאות שבה דרים רבדים שונים בכפיפה אחת.

היהדות ידעה להרכיב את תוצריה ברבדים רבים ומעמיקים , מן הפשט היא יצאה תמיד את הדרש. חז”ל ידעו של סיפור עקדת יצחק צריך להוסיף רבדים רבים נוספים, רב

 

דים מעמיקים , רבדים המאתגרים את המחשבה. הם לא חשבו לרגע שאותם מדרשים אשר כתבו , הינן אמת הסטורית , הם כתבו בשביל לחדד את המחשבה , בשביל ללמד אותנו משהו . חז”ל

שתי אסכולות ביהדות , בית שמאי ובית הלל , השילוב ביניהן , זו  לא פחדו להיות נועזים , לכתוב ולהפליג למחוזות נפלאים.

למה חז”ל ואחריהם גדולי המחשבה והספרות לא פחדו ? ואילו היום  הפחד מחזיר אותנו אל הפשט.

הם לא פחדו כי העריכו את האדם כיצור תבוני אשר לו היכולת לנתח , להחליט בין טוב לרע , להביא תובנות משלו , לחדד את דרכו , לדעת שהמציאות מביאה אתגרים כל הזמן שלהם אנחנו יכולים ללא מורא וללא פחד.  ובעיקר לדעת שהאנושות תמשיך לצעוד קדימה , כאשר היא תחקור ותעמיק .של החוקר התאורטי אשר אינו בהכרח מעוניין להגיע למסקנה פרקטית יישימה לבין אותו אחד אשר מביא את היישום כחלק מההבנה , אותו שילוב של סקרנות אין סופית הוא אשר מביא את היהדות למקום חדשני . כל אלו אשר מעוניינים רק בפרקטיקה , אשר מפסיקים לחשוב גם בית שמאי , אלו הם אלו המרדדים את השיח.  היהדות מעולם לא מחקה את בית שמאי מספרותה , כי ידעה באופן מפוכח , שחשיבותו של בית שמאי בתוך השיח הוא חלק מנשמת אפה של היהדות.

ומה קורה היום ? היום בדיוק ההפך , היום הנסיון הוא של שליטה , של טכנוקרטיה , כי עקדת יצחק היא גבר , ילד , סכין וכבשה.  היום מדינת ישראת בוחרת  לא להעריך את האדם כיצור תבוני ובוגר המסוגל לנתח ,ולהחליט. היום הסיפור נשאר סיפור ילדותי , אין לו השלכות על האנשות  פשוט סיפר על גבר , ילד  , סכין וכבשה .

היום לשיטת קברניטי המדינה  הדרש הוא מסוכן ,כי האדם אשר התרגל רק אל הפשט , אינו יודע להבדיל בין דרש לפשט , אינו יודע לעשות את הניתוח האינטלקטואלי אשר הופך את האדם ליצור חושב. אלו מחשבות של אלו אשר באופן שיטתי מנסים להצר את השיח , להצר את הדרך , ולייצר קו מחשבה אחד. הדרש הוא גם הביקורת , האלטרנטיבי , הדרך להבין את החיים מזווית אחרת, וזהו מאיים מאוד על אלו שמעוניינים לשלוט, שמעוניינים שרק דרכם תהיה הדרך.

לא עירום , לא תרבות , לא קריאה והעמקה, לא הבעת דעות, לא ביקורת, לא קריאה , לא כתיבה , לא חשיבה .

כל זה נובע בעיקר כי אלו המנסים לעשות זאת חושבים שהדרך לשמר את השלטון היא דרך הצמצום וההדרה , ההשתקה וההפחדה, החסימה והמחיקה  , בתוך תוכם הם יודעים שהם הפסידו זה מכבר והדרך היחידה להשיב להם את הנצחון היא להוקיע את המחשבה, להוקיע את המורכבות , להוקיע את ריבוי הרבדים, להפוך את אלו שלומדים , שרואים את המציאות מזוויות שונות לאויבי הדרך . הם מנסים לרתום את הרידוד, הסיפוק המיידי , המהירות , וחוסר הסבלנות, והגישה הפשוטה למידע עצום לטובתם כדי לייצר חברה בורה וצייתנית. כי הדרך מהבורות לצייתנות היא קצרה וברורה .

חברה בורה וצייתנית.  הבורות , חוסר הסקרנות , קבלת כל אמירה כאמיתה , היא דרך ידועה לשלוט על החברה, חיזוק דרך זו כפי שאנו רואים אותה השכם והערב יחד עם פיקוח על החושבים והמבקרים , היא תחריב את החברה ותשמר את השלטון. היא תקצר את ימיה של החברה הישראלית  .

החזרה אל הפשט , היא חזרה אל הבסיס , אל נקודת ההתחלה. זוהי נקודה מצויינת אם היא נקודת ההתחלה , זוהי נקודה גרועה אם היא גם נקודת הסוף.

הפגיעה לאורך זמן בחברה הישראלית היא פגיעה אנושה , היא ההפנמה  בקרב הדור הצעיר שלהיות בור זה הבון טון , שלצאת כנגד כל סקרן או סקרנית , מעמיק ומעמיקה זו המשימה . שאפשר לעשות כסף היום בקלות ולא צריך לבזבז את הזמן בלימודים או בהרחבת אופקים. שאין צורך לדעת לקרוא ולכתוב כמו שצריך , שלא צריך לקרוא ספרים , שהמידע זמין לנו אז הוא נותן את המענה.

זוהי החברה שאליה מובילים אותנו , חברה בורה וצייתנית .

אין זו גזירת גורל , אפשר להאבק ואפילו די בקלות בכל גזירות הפשט והרידוד האלה. זה מחייב את כל מי שהדרש לא מפחיד אותו , ומאמין שהאדם הוא אדם מנחת , מעמיק , אשר יודע להתמודד עם מורכבויות וחייב להתמודד עם מורכבויות , לצאת לרחוב , בלי חשש ובלי מורא ולהאבק על כך.

למודי נסיון אנחנו במאבקים , וגם למודי נסיון איך מנצחים אותם . מנצחים אותה בשפה ברורה אשר גורמת לכל שוחרי הבורות והרידוד לזוז אחורה. מנצחים אותה בעקביות ובהתמדה . מנצחים אותה בחשיבה בוטחת שעומק , סקרנות  , ביקורת ,  היא הדרך היחידה בה החברה הישראלית החפצת חיים צריכה לצעוד.

עדיין חלון ההזדמנויות לחזור אל הדרש קיימת , עדיין יש מספיק אלו בתוכנו המעוניינים לחקור ולהעמיק, להתסכל על המציאות מזוויות שונות , ולגדל את ילדינו בחברה מורכבת סקרנות , המאפשרת לחשוב ולהביע את דעותיה באופן חופשי .

אסור לחשוב שהקרב אבוד , כי הוא לא .

הגיע העת להאבק על תבונת האדם , על חברה ישראלית סקרנית וחפצת חיים  , ולהחזיר את הדרש לחיינו .

 

התגובה המיידית של השר ארדן  כשהועלתה הדרישה ממנו להתפטר בעקבות הקביעה השגויה וההתלהמות שלאחריה שיעקוב מוסא אבו אל-קיעאן היה מחבל והדריסה באום אל חיראן הייתה פיגוע חבלני , הייתה לומר שהדרישה מגוחכת. יתרה מכך , מיד התווספה האשמה של חברי הכנסת הערבים בשילוב התקשורת שהם עומדים מאחורי המזימה הפוליטית להדיחו.

על כך הוסיף בפה רפה , שאם הייתה טעות צריך להתנצל , כולנו בני אדם.

אז זהו …. שלא.

ההשלכות של האמירה של ארדן ושל המפכ”ל אלשייך , על המשפחה הייתה דרמטית. לא רק שיקירם נהרג , כי אם גם המשפחה ניזוקה בתוך קהילתה , בהיותה עוטה כתם . כתם גדול של משפחה שגידלה מחבל. על כך הם העידו שלא רוצים לתת להם עבודה , ובכלל זו היא פגיעה שיכולה הייתה ללוות אותם כל חייהם ולהרוס את חייהם.

נהרסו שתי משפחות , משפחת השוטר ארז  לוי, , ומשפחת האזרח יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן .

למה ארדן לא מוכן לקחת אחריות ולהתפטר ?

בעולם הפוליטי בו שורה שפה אחרת , אין משפחות , אין יקרים , אין אנשים ואין נשים . יש רק רווח , הפסד וזכרון קצר.

ארדן מופתע באמת מהדרישה ממנו להתפטר . כי איך יעלה על הדעת לבקש ממנו דבר כזה , הרי הוא עשה הכל נכון לפי השפה הפוליטית.

הוא היה אמור לקבוע מיד שהערבי הוא מחבל, זה הולך טוב בעם , זה צובר נקודות בדעת הקהל. ובכלל זה גם משרת עוד כמה פרשיות מקבילות , פינוי עמונה , אלאור אזריה. הנה יש כאן מחבל , אז הפשיטה באישון לילה כמו אחרוני הגנבים , מקבלת הצדקה , הנה יש כאן מחבל , כי כל ערבי שדורס הוא מחבל , לא?.

כמו שאומרים , נתנצל אחר כך , מקסימום יתברר שהוא לא מחבל , אז נתנצל , מה קרה? כלום לא קרה. כולה ערבי , שיקבלו את ההתנצלות וישתקו.

מה פתאום שיתפטר ?הוא עשה משהו רע? הוא בסך הכל האכיל את הטרול. והטרול צמא לדם של מחבלים , גם אם הם לא מחבלים . כי ערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות? הא , לא ?ממממ….

הוא, ארדן , גיבור. איך גיבור? הוא גיבור כי הוא ברור , הוא לא חסך במילים, הוא התעקש , הוא היה רהוט, פרס הוא צריך לקבל , לא פיטורין, פרס. ככה יעשה בעולם שבו אין אנשים ואין נשים , אין משפחות ואין יקרים., בעולם של ארדן , הוא גיבור .

ממש כמו שחיילים שיורים במחבלים שכובים על הרצפה ומנוטרלים הם גיבורים.

בעולם של ארדן אין אחריות . האחריות היא עלינו . שנתבייש לנו שבאנו בדרישה שיתפטר . אלו דברים שעושים  בסקנדינביה , לא של המזרח התיכון . במזרח התיכון צריכים להיות חזקים.

ובכלל, דמות היהודי החלש, זה המתפטר זה משהו גלותי . זה שייך לחלשים וארדן הוא חזק.

אז מה היה לנו עד עכשיו:

ארדן גיבור , לא פראייר, יהודי חזק ,ברור , רהוט , הוא מנהיג של ממש.

בעולמו הפוליטי של ארדן שיש לו עוד כמה שותפים , מתקיימת חברה מנוונת , חברה שמנהיגה הוא מאחז העיניים הכסיל  הראשי טראמפ וחברו הטוב ביבי. אלו הממציאים מציאויות ומאכילים אותנו אותם בכפית בציפיה שנאכל את הזבל המזוקק הזה , ונאמר שטעים לנו.

אך בעולם שלנו, בזה בו העובדות הן עובדות וחקר האמת הוא ערך  , אנחנו לא נשקוט, עד שיובן מה זה שליח ציבור , מה זה להניח את המפתחות , ומה זה לעטור את זר התהילה.

בעולם שלנו , דמויות כמו טראמפ , ביבי וארדן הן לא יותר מקריקטורות , הגזמה של הבדיה , של אלו הבזים לחכמה ולאמת .

בעולם שלנו , שליחי ציבור מבינים ששליחותם היא עול כבד , שלשלאות ברזל של אחריות .

ארדן לך הביתה , הצל את עצמך מעצמך.

 

 

 

צנזורה עצמית היא הסכנה הגדולה ביותר לחופש הביטוי,לדמוקרטיה בישראל ולדמוקרטיה בכלל.

מהי צנזורה עצמית?

צנזורה עצמית היא החלטה מודעת של גוף מפרסם או יוצר , לצנזר את עצמו ביצירתו מראש מפני החשש שיפגע כלכלית או בכל דרך אחרת  אם יצור את יצירתו כפי שהוא היה רוצה ולפרסמה.

צנזורה עצמית היא החלטה מושתתת על ההנחה כי ידועה מראש מה תהיה התגובה כתוצאה מהפרסום אז עדיף להמנע ממנו או להתאים אותו לגחמות השליט.)

 

דוגמא : בשנת 2010 השתתפתי בפגישה בה אחד מארגוני התרבות בירושלים סיפר  על הדינמיקה של פרסום מודעה לקראת ארוע שהם מארגנים . הם היו שולחים פknessetרסום עם דמות של אישה , היו מחזירים להם אותה לתיקונים ומסבירים להם שאסור לפרסם דמויות של נשים בירושלים , וכך הם היו מוציאים כסף נוסף על תיקון הכרזה. בפעם הבאה שהם באו לפרסם , הם מראש נמנעו מדמויות נשים. הסיבה הייתה פשוטה , עדיף לחסוך את הכסף הזה שגם כך אינו מצוי בשפע.

זהו צנזור עצמי קלאסי. המאבק להחזרת דמויות נשים לפרסום בירושלים בסוף 2011 שנחל הצלחה דרמטית ושינה את פני המרחב הציבורי הפרסומי העיר מאז ועד היום , הושתת בין השאר
בהבנה שהעלמות נשים בפרסומות נבע בעיקרו מצנזור עצמי במשך שנים , שנבע מהתפיסה השגויה שפרסומות עם דמויות נשיות יושחתו מיד עם פרסומן.

החברה הישראלית באמצעות ממשלת ישראלית ובעיקר על ידי שרת התרבות , שר החינוך , שרת המשפטים וראש הממשלה עוברים מכבש של צנזור עצמי.

ברגע שמאיימים בשלילת תקציבים , האמנות מצנזרת את עצמה באופן אוטומטי. ברגע שמכנים כל מי שמביע עמדה הנוגדת את עמדת הממשלה בוגד, אנשים מצנזרים את אמירותיהם באופן אוטומטי.  כאשר אמירה או עשיה אמנותית מאתגרת את גבולות חופש הביטוי היא מוגדרת מיידית כהסתה
ואת היוצר או האומר כבוגד.

ממשלת ישראל מובילה תהליך הנקרא “החברה הרדודה ” = חברה שאינה מעוניינת  ואט אט גם אינה מסוגלת להבין דברים בהקשר , לנתח , להעמיק , אלא מפרשת רק על פי הרובד המיידי הרדוד ביותר את מה שהיא רואה מולה .

הצנזור העצמי קורה באופן שיטתי ומשנה את פני החברה באופן דרמטי . הפתרון המיידי לכאורה הוא להיות מודעים ולא לצנזר , אלא להאבק ולאתגר את המערכת כדי לשוב להיות חברה אשר מסוגלת להלך על גבולות חופש הביטוי כדי לחדד מסרים ולהעביר רעיונות.

התהליך הנוסף והאלים אשר עובר על החברה 

החברה עוברת במקביל זה שנים תהליך נוסף , תהליך של תגובות קיצוניות ולא פרופרוציו
נליות , אלימות ובעיקר רדודות , לכל מה שלא מתיישר עם גחמות השלטון, לכל מי שמצדד בדמוקרטיה כמערכת ערכית ועל כן הופכת כל חולק לבוגד והתרת הדם הפכה כאן מטבע עובר לסוחר. על כן גם אמנים וגם עוזרות פרלמנטריות , יעדיפו לצנזר עצמן באמנות ובלבוש מאשר להאבק על צדקתם – פשוט כי יש פחד בסיסי מאלימות קשה.

ממשלת ישראל מובילה תהליך של יצירה-קטלוג תגובה בשונה מיצירה – חשיבה וניתוח- תגובה.

אחת הדוגמאות החברתיות המובהקת לשינוי שחל בחברה היש
ראלית בכיוון הזה הוא פרשנות של תלמידי הרבנים לרבניהם אם בעבר דברים קשים של רבנים אשר אתגרו את גבולות חופש הביטוי נאמרו בידיהם מתוך ידיעה כי תלמידיהם יבינו שדברים אלה באים כדי להצביע על חומרת הרגע אך לא כהלכה למעשה. היום דברי רבנים מתפרשים כהוראות הפעלה , תלמידי הרבנים אינם מסוגלים ובעיקר אינם רוצים לנתח ולהבין מה ניסה רבה להעביר אלא להעביר הכל למישור הפעולה הרדוד ובעיקר המסוכן.

השרה רגב גם משתתפת בחגיגת הרדידות הזאת ,ולמעשה כל הממשלה מבינה שמולה עם שאין לו עניין יותר להעמיק , לנחת , להבין השלכות , להבין מש
מעויות ,ובעיקר אין שום רצון להיות חלק מהעולם הגדול.

על כן אפשר להפוך חלק עצום בעם לבוגדים , לסלף את ההסטוריה , להסית כנגד ערבים אם זה בהמצאת מציאות ביום הבחירות , או מתן תשלום למתנחלי עמונה בדמות הריסת בתים לערבים.

 

וכולם ימשיכו להצטנזר ,בשל החשש שיבולע להם , שיפוטרו מעבודתם , שתפגע פרנסתם , שיוגדרו כבוגדים.

השיטה של הממשלה עובדת ובענק.

אז מה עושים?

קשה לענות על כך ,אך בראש ובראשונה חייבים לייצר עוד מנגנונים לניתוק התלות הכלכלית של האמנות והאמנים בשלטון כדי להאבק בצנזורה העצמית  ובמקביל לגלות אומץ ולאתגר את חופש הביטוי , כדי להרחיב מחדש את גבולותיו אל מול מגמות מסוכנות של צמצומו.

צריך להתחיל משם . צנזורה עצמית מבשרת את סופה של הדמוקרטיה הישראלית ושל המפעל הציוני.

אני אופטימי. תמיד . יודע שיש בכוחה של החברה האזרחית להשיב לחברה הישראלית את עומקה ואת תקוותה.

 

 

הילדותיות שהופגנה בתגובה של אנשי הימין אתמול יום אחרי היבחרו של טראמפ , הייתה מביכה מאוד. מן הראוי היה להתאפק קצת , לתת כמה ימים , להבין מה קורה , ולא לקפוץ כמו ילד מתלהב שזה עתה קיבל מסטיק מתנה. הרי אין לאף אחד מושג ירוק מה הוא חושב . והדברים שאמר אתמול על סדר העדיפויות שלו מוכיח שהמזרח התיכון ובכלל ענייני חוץ לא נמצאים בסדר העדיפויות הראשוני. בנט הבדלן החשוך היטיב להכריז וכמוהו כל החבורה ביוהרה ובבטחון שלא היה מבייש את טראמפ עצמו. לומר “ההתנחלויות לא מהוות מכשול לשלום” , זה כמו להגיד שלא מסוכן להמשיך לנסוע באור אדום . אפשר לומר את זה , גם אפשר להאמין בזה באופן אישי , אבל אין לזה שום קשר למציאות . כנראה בעידן הריאליטי אפשר לומר ולחשוב שכל דבר הופך למציאות. ההתנחלו
יות הן מכשול לשלום למי שרוצה לעשות שלום .
לממשלה ולקואליציה הנוכחית אין שום רצון לעשות שלום . ההפך הוא הנכון , הממשלה רוצה להביא למצב שבו אי אפשר יהיה יותר לעשות שלום. שני דברים נוספים מעוניינת הממשלה לעשות והיא אפילו לא מכחישה , להרוס את היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל ולייצר מצב של הפליה של הפלסטינים באופן חוקי, הרי החלום הרטוב של ממשלת הימין הוא לספח את השטחים. לספח אבל לא לתת זכות בחירה לפלסטינים. הרי שאם כן , הרי שהם מביאים כליה על החזון הציוני במו ידיהם.

ומה העתיד שהם צופים לילדינו? ארץ אוכלת יושknessetביה בכל המובנים , מדינה החיה על חרבה באופן אידאולוגי. מדינה ללא חופש ביטוי, בית משפט עליון מטעם, אמנות מגוייסת , ומשיחיות כדרך חיים.
כן , זהו החזון של השלטון הנוכחי ,זה מה שהם מעוניינים לתת לילדינו.

בחירתו של טראמפ משתלבת היטב עם תפיסת העולם של הימין , בו שכחו ברגע אחד את דבריו , את חיקוי הנכה, את האמירות הפוגעניות כנגד נשים , את תיוג המהגרים כפושעים ואנסים. ועוד דברים רבים רבים .
ממשלת נתניהו שכחה את המוסר כדי לשלוט , כדי שתוכל לחרב את מדינת ישראל בשם המשיחיות ההזויה ומיטוט הדמוקרטיה שברגע של יוהרה בלתי נשלטת הם החליטו שלזה קוראים ציונות.

בנט , שקד , אלקין , ביבי, תראו לנו שאתם רציניים, בואו תחרבו לנו את המדינה כבר עכשיו. אין עוד בשביל מה לחכות. הפוליטיקלי קורקט מת ברגע שטראמפ נבחר. זו שעתכם היפה. לכו על זה בענק. זה שלכם.

אני תוהה לא מעט , אם אותם אלו אשר החליטו לחרב את הדמוקרטיה בשם הדמוקרטיה מבינים דמוקרטיה מהי. שלל שרים ושרות, חברי כנסת , אשר חדשות לבקרים מעידים על עצמם שהדמוקרטיה היא מהם והלאה , או לפחות כפי שחונכנו עליה , מורכבת , מעמיקה , מאתגרת.

בזמן שהבורות , העילגות ושנאת האחר הפכה להיות הבון טון של החברה הישראלית ברור שהגדרת הדמוקרטיה על ידי השלטון תהיה ההגדרה הבסיסית ולמעשה גם הילדותית ביותר האפשרית,

חזרנו לימים שבהם הדמוקרטיה היא שלטון הרוב וזהו., אין יותר ערכים דמוקרטיים , אין יותר מגבלות הכח . מי שניצח את הבחירות לוקח הכל , במובן הרחב. וזכותו לא להתייחס למרכיבים נוספים אשר הם מיסודות הדמוקרטיה ובעיקר לבוז להם כמכשולים העומדים בדרך ומפריעים להשגת המטה , דמוקרטיה בכאילו.

שלטון הימין החליט ללכת על כל בסיסי היסוד הדמוקרטי ולהפוך אותם מבסיסים מורכבים ,לבסיסים התואמים את המנצח לוקח הכל , כלומר , לשלוט על הכל.tito

התקשורת , בית המשפט העליון , האמנות , חופש הביטוי , ועוד ועוד. נראים כמו תכנית שיטתית ומוסדרת להשטחת השיח בחסות חברה ישראלית שאינה רוצה להבין ערכים מהם.

מה שהבינו בימין הוא שהחיים בארץ הם בתדמיות ולא במציאויות . ועל כן , בוא נייצר לאנשי השמאל תדמית של בוגדים והנה הם בוגדים והציבור ישנא אותם . לייצר תדמית שהתקשורת היא של שמאלנים והרי השמאלנים בוגדים וכך ,גם אותם ישנאו. ששופטי בית המשפט העליון משנים את סדרי הדמוקרטיה והציבור הרחב גם יאכל את זה , והנה התדמית של שופטי בית המשפט העליון כגוברים על העם המחוקק בניגוד להצבעה בכנסת. והציבור אוכל כל מה שמאכילים אותו בחסות שנאות ושיסוי של אלו באלו.

מושגים כערך זכויות אדם , חופש הביטוי , תקשורת חופשית , אמנות ביקורתית – כל זה בגידה , אלו לא יסודות של חברה דמוקרטית, כל מי שמגן על הזקוק להגנה או מחריב ישראל, כל מי שאומר דעה שהיא נגד ראש הממשלה הוא מחריב ישראל, כל מי שיוצר יצירה שמעוררת חשיבה הוא מחריב ישראל.

מכאן הדרך קצרה, הדרך קצרה לשינוי באמצעות העם . אדישותו ושנאתו של העם לאותם אלו אשר יצרו להם תדמיות בגידה מאפשרות לשלטון לעשות כאן הפיכה . לא פחות. הפיכה מדמוקרטיה לדמוקרטיה בכאילו.

ההפיכה הופכת את ערכי הדמוקרטיה המורכבים לאות מתה. זכויות
מיעוט, הגנה על הפרט, אופוזיציה, ביקורת , הכל בחסות כספו וחוזק ידוע של השלטון המרכזי. ובעיקר בציור כאילו זו זו הגשמת הדמוקרטיה .

הציבור הישראלי מתחבר יותר ויותר לבורות ולעלגות ומקדש אותם , ומה יותר טוב לשלטון מאשר בורות , עלגות ורדידות . זהו שלטון העם לשיטתו . זהו חזונה העתידי של מדינת ישראלי, מדינה המונהגת על ידי בורים , ועלגים.

פעם חשבתי ששלטון הבורות והעלגות שחדשות לבקרים אנו צופים בו היום לנגד עינינו לא יוכל להחזיק. כי העם רוצה יותר, ורוצה שיעריכו אותו יותר ויחשבו שיש לו דעה עצמאית , דעה דעתנית , ושמכלול המורכבויות המרכיבות את הישראליות זה מה שיוביל את מדינת ישראל קדימה.

אך כמו לפני חורבן הבית השני , הקנאים ראו רק את עצמם והמשיכו בקו שלהם עד הסוף , עד הסוף שהוא החורבן .

למזלנו , רבן יוחנן בן זכאי הבין מהר מאוד שהחורבן בלתי נמנע כאשר אנשים שלא סופרים אף אחד ממטר נאבקים באימפריה הגדולה של התקופה ויצא מן העיר, ביקש מהרומאים לתת לו את האפשרות  להקים את בית מדרשו ביבנה והרומאים נענו  ובכך הציל את היהדות מכליה. רבן יוחנן בן זכאי היה רפורמטור ענק , שהבין שכאשר הקנאות משתלטת על המערכת והשגעון התופס בה כל פינה ופינה מבקש להיות הדעה ההגיונית , אז יש לשבור את השיטה ולא לתת לקנאים לנצח.

לקנאים , לפוגעים בחופש הביטוי , בחופש התקשורת , בחופש האמנות , בעצמאות בית המשפט , לכל אלה לא נותנים לנצח.

דרוש יוחנן בן זכאי . עכשיו.

עדכון : יומיים אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה לראשונה השתלח ראש הממשלה בנימין נתניהו בצורה משולחת רסן כנגד העיתונאית אילנה דיין שערכה כתבה על התנהלות לשכתו . בתגובה לכתבה שהפכה להיות רגע מכונן בתולדות התקשורת הקריאה אילנה דיין את תגובת ראש הממשלה . כאשר היא מקריאה מילה במילה את כל ההתקפה עליה. כצפוי , ובדרך השיטה של ראש הממשלה וכל ממשלת הימין , אילנה דיין הואשמה בהיותה שמאל קיצוני , כלומר בפועל נתניהו הפך אותה לאויבת העם לפי השיטה – הפוך את מושא ההתקפה לאיש שמאל וזה כבר יספיק לעשות לא דלגיטימציה. איני יודע עוד כמה עדכונים כאלה אצטרך לעשות בימים הקרובים . אבל זה חי ובועט , ללא ספק.

מדי פעם שואלים אותי . אורי , למה אתה משקיע כל כך הרבה אנרגיות בעניין הצגת ירושלים בתקשורת? למה זה כל כך חשוב לך?midba

אז אני מספר להם שבשנת 2011 כאשר יצאנו במסגרת פרוייקט “לא מצונזרת” של התנועה הירושלמית , להאבק כדי להחזיר את דמויות הנשים לשלטי החוצות בירושלים לאחר שהודרו באופן מכוון ושיטתי , שמעתי את קובי אריאלי בגלי צה”ל. קובי אריאלי הגיב לכתבה שפורסמה בעיתון ושכותרתה הייתה “הנשים מחזירות עצמן לשלטי החוצות בירושלים” – אריאלי הגיב על הכתבה ואמר “חמוד , לא יצליח להם “. הסוף ידוע – אותו קמפיין היה אחד הזרזים לפריצת המאבק נגד הדרת נשים בכל הארץ , וכיום 5 שנים אחרי , הפרסומות בירושלים כוללות נשים וגם גברים ואגלה לכם סוד גלוי, אין השחתות.

אז מה המשותף למגלי ארצות , כיבוי אורות , השבתת שמחות וירושלים? אלו שמות של סוגות עיתונאיות המכונות כך על ידי אוהבי העיר שבהם משתמשים העיתונאים בכתבות לקראת יום ירושלים.

יום ירושלים – יום לא אהוב במיוחד על ידי ירושלמים במתכונתו הלאומנית , הפך להיות גם יום בו מקבעים את התדמית של העיר . התדמית לא ממש קשורה למציאות – אך רוב האנשים חיים על תדמיות לא על מציאות.

אז להלן הסבר קצר על כל אחת מהסוגות (עם דוגמאות קצרות )

מגלי ארצות – מגלי ארצות היא סוגה אשר בה העיתונאי מגלה משהו שנראה מאוד מפתיע שיכול להתקיים בירושלים . לדוגמא- “לא תאמינו , יש מסעדה לא כשרה בירושלים , שרימפס בעיר הקודש ,הייתכן ?”  – סוגה ותיקה ואהובה , היו קשובים!

כיבוי האורות- כיבוי האורות היא סוגה ותיקה ומבטיחה אשר מטרתה להראות שאין יותר חילונים בירושלים לדוגמא : “התיישבנו בפאב X אשר מהווה המעוז האחרון של החילוניות בירושלים ” , בשכלולים הסוגה תכלול גם את “העיר מתה, אין כאן לצעירים מה לעשות , תראה תראה , הכל נטוש”. סוגת הכחדת החילונים מירושלים היא סוגה שיטתית היכולה להיות גם מלווה בהפתעה כגון “ואני חשבתי שכולם כאן דוסים” -כלומר -“אין לי מושג ירוק על ירושלים אבל זה מה שלימדו אותנו ”

השבתת שמחות – השבתת שמחות היא סוגה חדשה אשר נולדה מתוך ההבנה שהשנים האחרונות הם שנים של פריחה תרבותית בירושלים ויתרה מכך , שעשייה מקורית , אוונגרדית , פורצת דרך ובעיקר שמתעלמת מביצת תל אביב כי היא מדלגת היישר ללונדון , ניו יורק, רומא , פריס, ברצלונה ועוד, היא דבר שכיח יותר ויותר בירושלים ועל כן יש להשבית את השמחה .

לדוגמא :כתבה ששודרה השבוע בטלוויזיה תחת הכותרת “החצר האחורית של מחנה יהודה”  שבה הפלא ופלא גילו לנו שהבליינים בשוק מחנה יהודה עושים רעש! ויתרה מכך שבבוקר מגלים שכמה ששתו יותר מדי הקיאו.

לשם השוואה , בכניסה לכל פאב בתל אביב ובחיפה מקבל כל בליין מד דציבלים , שקית הקאה , ומטאטא עם יעה קטן , לא להשאיר אחריו לכלוך.

 

יש כאלה שאומרים לי , זה בראש שלך, לא באמת בונים תדמית , ככה באמת העיר נראית . אז זהו , שלא.

בניית התדמית של העיר היא דבר עתיק והיום הכתבים רק ממשיכים את המסורת כי כאשר מגיעים לירושלים זה מה שהם מאמינים שיראו, עיר מתחרדת , מלוכלכת , ענייה , מדכאת , שכולם נוטשים אותה . אז כשמסתבר שלא צריך לבחור. האם להציג את ירושלים כמות שהיא ואולי פתאום לראות את המהפכה שהיא עוברת , או פשוט להמשיך את המסורת , כי הרי גם יש לא מעט ירושלמים שעדיין מדברים בשפה העתיקה הזאת , ששייכת לימים אחרים , לשנים אחרות .

בכל שנה ביום ירושלים מקרינים בערוץ 2 את הפרק על ירושלים של הסדרה “הרצל אמר” , סדרה נפלאה ומקסימה רק שהפרק על ירושלים צולם בשנת 2007 ואכן הוא מראה את ירושלים בשפלותה , כאשר הכל כאן היה למכירה והדכאון באמת שרר כאן. אך גם ב2015 הפרק הוקרן כאילו שהוא ללא הקשר וללא זמן.

כאשר ערוץ 2 ממשיך את אותו הפרק , והממשלה מוציאה יחידות ממשלתיות מהעיר , וכל הסוגות מתאחדות ליום אחד בעיתונות , וכל הירושלמים (וזה הרוב) ששונאים את יום ירושלים הלאומני לא מושמעים .  ירושלים תשאר רק תדמית . אבל לא נרפה גם אם זה נראה מציק ומנג’ס, ונמשיך להתענג על יופיה הפיסי , יופיה האנושי , מורכבות ובכך שהיא מקדימה את החברה הישראלית בחשיבתה ובעומקה  בשנות דור כי היופי של העיר הזאת הוא שכאן באמת השמים הם לא הגבול.

 

 

 

 

shidurבימים אלה מתקיימים דיונים איפה תמוקם רשות השידור החדשה . באופן לא מפתיע הוצע להוציא אותה מירושלים? למה . כי ככה עובד הנרטיב.

מצקצקים “אם אשכחך ירושלים” ושוכחים אותה אחרי דקה.

במסגרות הפוליטיות הפועלות אך ורק לפי האינטרסים שלהם , ירושלים לא קיימת בכלל. היא רק משמשת ככר טוב להתלהמות משיחית .

לדאוג לירושלים האמיתית , הארצית , הצחקתם אותי….. זה לא בלקסיקון של הפוליטיקאים.

אני מניח שהפוליטיקאים קיבלו מכל מיני גורמים מסרים שאם הרשות תמוקם בירושלים הם לא יצטרפו אליה . להגיע כל כך רחוק? עד ירושלים? מה פתאום? . הם ודאי אמרו שהם רוצים אותה בתל אביב. לא רק כעניין מעשי גם כעניין סמלי , להראות התחדשות , טרנדיות.

עוד פעם הירושלים הזאת ? אולי מספיק עם זה כבר.

אז הפוליטיקאים יאמרו  אל תדאגו , נמקם אותה במודיעין , ואחר כך נסביר הסברים מלומדים למה היא צריכה להיות בתל אביב.

ולגבי חוק ירושלים? הצחקתם אותם שוב, אותו נשנה, מה הבעיה? הרי דברים שלא קשורים ליהדות לא ממש צריכים להיות שם , לזה מתכוון החוק. תקשורת , זה רק בתל אביב, זה לא קשור לירושלים.

בעולם המקביל של האינטרנסים , ירושלים לא באמת קיימת , לא באמת מעניינת אף אחד. זבל ברחובות , אז זבל ברחובות.

בעולם של אינטרסים רשות השידור החדשה תקום במודיעין

עובדה ,

אם דרעי יכול להיות שוב שר הפנים

ירושלים  יכולה לחכות

 

בשקט בשקט, או אולי לא כל כך בשקט , הולכת ותופסת המשיחיות הדתית מקום הולך וגובר בחברה הישראלית והתכנית המשיחית קורמת עור וגידים בעזרתו האדיבה של השלטון.

מסך הערפל אשר מסתיר את הסיפור הגדול באמת הקורה היום כאן  הינו השיח הכלכלי של החברה הישראלית. שיח אשר כיום במרכזו עומד מתווה הגז. מתווה הגז עצמו הוא  עוולה גדולה, רצינית ומשמעותית  אך מצד  הדתיות המשיחיות הוא הגיע בדיוק בזמן כדי לאפשר להם לקדם את סדר יומם כאשר מרכז השיח הישראלי במקום אחר.  ככלל השיח הכלכלי הוא המעסיק את מעמד הביניים , את חוט השדרה של החברה הישראלית היצרנית , את הכותבים בעיתונות , זהו שיח מערבי מובהק המנסה לתקשר ולהתכתב עם מגמות כלכליות עולמיות ולבחון איפה אנחנו עומדים בנוגע לכל זה . יתרה מכך לנסות להתמודד עם המבנה הכלכלי הבעייתי של החברה הישראלית.

זהו מסך הערפל – הוא זניח אל מול מה שהולך ומתרקם לו כאן צעד אחר צעד.

מאחרי מסך הערפל מסתתרת המשיחיות הדתית אשר מטרה להביא למדינה המושתתת על המשפט העברי  , ליצירת משטר תאוקרטי במסגרתו גם ליצור מדינה המפלה בין יהודים לשאינם יהודים באופן רשמי.

החברה הישראלית עדיין שבויה בקונספט לא רלוונטי לגבי הסוגיה  הזו.  מצד אחד  היא עדיין מחזיקה בדעה , שהתפיסות המשיחיות שייכות לחבורת הזויים בכל מיני מאחזים מרוחקים ובהתיישבות בתוך שכונות ערביות , מצד שני החברה הישראלית רואה בהם “החברה הטובים” , האידאליסטים\ החלוצים החדשים . אבל מצד שלישי  והוא החשוב ביותר החברה הישראלית מבטלת בהינף יד את המגמות האלה , מתעלמת מהם במקרה הטוב ולא מבינה כלום בנוגע לתהליכים האלה במקרה היותר פופולרי. הדברים קורים מעבר להרי החושך, וזה לטענהת לא קשור לחברה הישראלית העסוקה במאבקה בטייקונים., במגמות גלובליות ובעולם המערבי.

הגיע הזמן להתפכח.

התפוררותה המוסרית של החברה הישראלית הבאה לידי ביטוי באלימות השיח, בנסיונות לינץ אשר מוקעים חלקית , ובתפיסת החזק שורד גם במובן הכלכלי, משרתים היטב את הפתרונות הדתיים המשיחיים , ולמעשה כך נבנים הנדבכים עליהם תושתת מדינת ההלכה המשיחית.

למעשה יש כאן , בניית דפוס של אלימות והשתקה , הבאים לייצר חברה בה תותר אמת אחת , ובה כל מי שיחרוג בכך , “יטופל” באלימות ממוסדת אשר היא חלק מהתפיסה הפונדמנטליסטית.

כבר היום התרת דמם של הנשיא, של שופטי בית המשפט העליון , ושל כל מי שלא מיישר קו עם הביריונות המשיחית , הופכת להיות לגיטימית בחברה הישראלית כחלק מחופש הביטוי.

יתרה מכך , העלאת רעיונות לחוקים אשר יש בהם כדי לשבור את השלטון הדמוקרטי, דוגמת היוזמה לכך שהמשפט העברי יהיה המערכת של פיה מושתתת הפסיקה הישראלית , הופכים לפופולרים יותר ויותר.

קמפיין נישוק המזוזות המובל על ידי שרה וחבר כנסת ,הוא עוד לבנה בקיר הזה (לא בטוח שהשרה וחבר הכנסת מבינים שהם שישמו כלי שרת משיחי).

ניסיונות לאתגר את המערכת כמו החלטתו של אורי אריאל לא לעקר חתולים כי זה מנוגד להלכה , הינם בלוני ניסוי הבאים לבדוק את תגובת החברה הישראלית לשימוש בהלכה היהודית כבסיס להחלטה של שר בממשלה

על כך יש להוסיף את קביעתו של ראש הממשלה “לנצח נחיה על חרבנו ” כקוד ברור וחד משמעי שהכיוון הוא משיחי , שהכיוון הוא הכרעה של האחר.

והמטרידה מכל היא ליבוי הפשיזם הגזעני  העממי. אותה גזענות אשר הופכת להיות יותר ויותר פופולרית ומגובה על ידי העלאת רעיונות כגון שלילת תושבות לערביי מזרח ירושלים , ועידוד שבשתיקה של פיטורין של עובדים ערבים ממקומות עבודה וחרמות על ציבור ערבי בשל היותם ערבים.

הפשיזם הגזעני העממי פועל באופן שיטתי ולאורך זמן ודרכו היא להכשיר את הלב והאוזן , לתת לגיטימציה ללינץ על ידי כך שעוטפים את זה בהכשרת לקיחת החוק לידיים . לא להכות בארגונים הגזעניים היהודים ובכך לאותת להם שהם לגיטימיים בתוך השיח.

התמונה אם כך היא כזאת :

הדתיות המשיחית אשר רוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה יהודית הלכתית שבית המקדש השלישי הוא מרכזו ממשיכה בעבודה באין מפריע ויתרה מכך היא כבר חדרה עמוק למוסדות השלטון וניתן לראות את מגמותיה דרך ההצעות הכמעט יום יומית של שרים וחברי כנסת מהקואליציה.

החברה הישראלית העסוקה באספקטים הכלכליים של חייה  מתעלמת מהמגמות האלה , היא לא מבינה אותן , היא לא רוצה להבין אותן והיא ממשיכה לטמון את הראש בחול. היא אפילו לא חוששת לעצמה כי היא רואה את עצמה מנותקת מהמגמות המשיחיות המטורפות האלה.

אבל משיחיות מטורפת לא פוסחת ולו על אחד שלא הולך בדרכה. והיא תגיע לכל אחד ואחד. התחלנו בחתולים , נעבור לערבים , נעבור לשמאלנים , נעבור לאלו שאינם שומרי מצוות , נעבור לאלו המדברים בלי רשות , נעבור לאלו אשר סתם לא בא להיות איתם .

ומה יהיה עוד כמה שנים ?

היום הזה  יגיע ונשאל על ידי ילדינו איפה היינו ? איך נתנו לזה לקרות ? איך לא שמנו לב שזה קורה מתחת לאפנו? איך החלום הציוני של מדינה דמוקרטית יהודית חילונית לא היה מספיק חשוב לאנשים שלא היו מוכנים להלחם עבורו.?

ואז, נעמוד מולם חסרי תשובות , ונשאל את עצמנו איך לא עשינו משהו כדי לשמר את החלום שלנו.

עדיין לא מאוחר להתפכח , ולשמור על מדינת ישראל כפי שאנחנו רואים אותה , דמוקרטית , יהודית , מחוברת לעולם הגדול ,ושוחרת שלום.

לא פופולרי

Posted: October 14, 2015 in Uncategorized

לא פופולרי לדבר דווקא היום כשהעיר מדממת על לחפש שותף לשיח. זה לא פופולרי , כי מה שכן פופולרי הוא לבקש מהציבור לצאת עם עוד נשקים לרחובות , ולהפוך את העיר למזרח הפרוע.

לא פופולרי דווקא בימים קשים להעמיק את השיח ולדבר על דו- קיום ועל מורכבות ועל יצירתיות , כי מה שכן פופולרי הוא להצטרף בעיניים סומאות לכל אמירה מתלהמת תחת הסיסמה שבעת הזאת כולנו עם הממשלה.

לא פופולרי בימים אלה לומר שבכתרים ,סגרים ועוצרים , אנו משמידים במו ידינו את עתידנו בעיר הזאת ובארץ הזאת , כי מה שכן פופולרי זה לעשות מהלכים אנטי דמוקרטיים ואנטי מוסריים בשם שעת החרום.

לא פופולרי לחפש שיח עמוק , לנתח דברים באופן רציני , להבין את ריבוי הרבדים שיש כל דבר ולפעול לפתרונות כי כן פופולרי לפתוח אולפנים חיים והסטריים בעידן של ריאליטי ולהשמיד ערים וכלכלות וחיים של בני אדם בשם הצורך להשביע את תאוות המציצנות ואת רעב ההתלהמות.

לא פופולרי לבקש היום , דווקא היום , להחזיר לשיח הישראלי את המילה שלום , לא ליד ולא בצד , לא בערך ולא במילים מכובסות , אלא להחזיר את המילה שלום שעליה חונכנו בהיותנו ילדים כערך עליון והיא אבדה עם עליית הפשיזם הלאומני הדוגל בלנצח תאכלו חרב כאידאולוגיה ולא כמציאות בלתי רצויה.

אני מבקש היום את מה שלא פופולרי , את מה שלא מוכר פרסומות ומה שלא הורס ערים , את מה שמחובתנו כאנשים ונשים הרוצים לחיות כאן ולגדל כאן ילדים ונכדים רוצים . ועל כן ארדוף את השלום עד שאמצאהו , בכל נקיק ובכל פינה , במסתרים ובמחשכים , כדי להוריש לילדיי את הפנס , והזרקור , אשר תכליתו חיים של שלום בארץ הזאת.