התקשורת החליטה שעכשיו זו הזדמנות טובה לגמור עם זה . ירושלים המרדנית הזאת שכל פעם מרימה ראש, הפעם זה סופי. מזה לא תהיה תקומה.

כל אלה שעושים ימים ולילות למענה , כל אלה שעשו ועושים בה מהפכה בשנים האחרונות , מכל הדתות ומכל המגזרים , זה סופם , מספיק לנו עם העיר הזאת . הפעם נשתמש בנשק יום הדין , זה שישאיר את ירושלים כפרוביציית ספר. העיר הזו שיש בה רק סכסוכים ומלחמות דת , ואנשים מוזרים כאלה , עכשיו סוף סוף זה יעבוד. נתחיל בירושלים בוערת – זו כותרת טובה, ממוקדת , לא משאירה אף אחד אדיש. אז מה אם היא לא ממש בוערת , אבל אפשר להבעיר אותה , אז קדימה ירושלים בוערת ירושלים בוערת ירושלים בוערת , זה עובד!!

אולפן בשידור חי , איפה נמקם אותו? מול חומות העיר העתיקה – זה בדוק , זה יגמור אותם ! אז מה אם המון ארועים קורים בכל הארץ , אבל זה הרגע , אולפן שידור חי קדימה קדימה שיראו היטב את חומות העיר העתיקה. – זה עובד , מצויין מעולה !

אז מה אם יש את אלה שממשיכים בחיים רגילים , ושומרים על שגרה, הם לא יהיו בפריים !, רק אלה בפאניקה , ברחוב הגיא , צלאח הדין , הנביאים , אין לנו מושג איפה כל המקומות האלה , אבל דברו דברו , זה נשמע טוב (כאילו מישהו בודק איפה כל המקומות האלה ).

מוכנים לצעד הבא ? אחרי ירושלים בוערת , נלך על ..ירושלים קורסת , זה מעולה , זה ענק , מי הביא את זה , זה כבר מראה את החורבן , האסוציאציות עפות , איזה יופי – שימו עוד שימו עוד קצת דלק על המקום הנפיץ הזה.

כמה עצוב… כור מחצבתנו , סלע קיומנו ,…. כמה עצוב …

ירושלים קורסת , קצת יותר בגדול , תרים מימין, , קצת משמאל , זהו עכשיו זה ישר, ירושלים קורסת מצויין!

מי אמר נהירה המונית ? —תכינו כבר את השלטים . לשלב מספר שלוש.

נהירה המונית או ירושלים חרבה ?  נהירה המונית או ירושלים נטושה ? משהו כזה טוב, שממנו אי אפשר להרים ראש.

Advertisements

הסטטוס קוו בעניין השבת מת – הסטטוס קוו היחיד הקיים היום הוא הסטטוס קוו המדומה שגורמים המנסים לשמר את דמותה של ירושלים כעיר סגורה , מתחרדת , כופה , חסרת סיכוי , פועלים לשמר באופן נמרץ.

לקראת פתיחת מתחם היס פלנט בירושלים וכן בית קפה עלמה בגן העצמאות בשבת  בבירה הסיקור התקשורתי התמקד כצפוי , במחאה החרדית הצפויה מצד אחד או לחלופין מעדויות דכאוניות על עתידה של ירושלים מצד שני. אין בדברים אלה כל חדש. אנחנו  כאן על ההר מורגלים לכך ויתרה מכך כולם כבר מורגלים לתפוס את מקומותיהם במשחק הזה .

אז מה קרה בנסיון יצירת המציאות ומה קרה כאן באמת ?

נתחיל במציאות

מתחם בתי הקולנוע נפתח , הוא פעל בשבת בכיף גדול , אנשים דיווחו שהיה נהדר. במקביל לזה בית הקפה בגן העצמאות נפתח השבת , אנשים חייכנים ושמחים בילו בתוך הפארק שתו , אכלו ונהנו עם חבריהם ומשפחותיהם.

הפרעות? הפגנות ? כלום . מפתיע? ממש ממש לא. ועל כך בהמשך.

אז איך משמרים סטטוס קוו מדומה בנרטיב ירושלים תל אביב?

בהכנה במהלך השבוע לקראת השבת  גם העיתונות הכתובה וגם האלקטרונית , בהתייחסותם , התעסקו בתגובות של פוליטיקאים חרדים מקומיים שקיבלו במה והצהירו שיבעירו את העיר, בפשקוויל שבכה על ירושלים ובכמה למודי קרבות שהיו אופטימים יותר או פחות בסבב הזה של המאבק.

רגע התהילה של הפשקוויל הגיע כצפוי, רגעי התהילה של העסקנים הגיע כצפוי , התקשורת התמרקה לקראת הסיקור המצופה ממנה והכל פעל כמו שעון …רק שאנחנו לא בשנות השמונים , החברה האזרחית הפלורליסטית היא חזקה ולא דכאונית , הציבור החרדי עסוק בעניינים אחרים ולא ממש מעניין אותו מתחם היס פלנט או בית קפה בגן העצמאות, יש להם סוגיות קצת יותר בוערות , כמו השכלה , פרנסה, חינוך , יוקר מחיה , מכירים את הנושאים האלה ? כן , החרדי של היום בדיוק כמו החילוני של היום עסוק בחייו ובקהילתו . העסקנות היא הרעה החולה שמשמרת מציאויות ונרטיבים שאינם עוד.

העניין הוא שאין מאבק , ושרידי ההתנהלות כאילו שאנחנו אי שם בשנות השמונים מייצרת מצג שאינו קרוב למציאות אך לצערנו מצליח לעתים להשפיע על המציאות . הסינמה סיט בתור דוגמא  לא נפתח בשבתות רק בשל העובדה שנבנתה מציאות מדומה המתארת את אשר יקרה ברמה הפוליטית והחברתית בירושלים אם זה יפתח. כל אחד הלמוד מאבקים בירושלים יודע , שסינמה סיטי יכול להפתח בשבת בלי שום הפרעה למעט הפגנות סמליות של שבוע שבועיים , אך הפוטנציאל של פתיחתו לנפץ את נרטיב ירושלים תל אביב הוא גדול מדי בכדי לזכות בתמיכה של גורמים כמו התקשורת אשר יש בכוחם להפעיל לחץ והד ציבורי ולהביא לפתיחתו ובכך להבקיע גול עצמי בנסיון הנואש של שימור הנרטיב . הנרטיב לגבי השבת בירושלים הוא כל כך חזק שיש גם ירושלמים לא מעטים שעוד מאמינים בו , ולפעמים בדרגות גבוהות ואינם ערים לשינוי השפה , משפת הסטטוס קוו  המתיישנת מיד עם קביעתה לבין דגמים אחרים אשר באמת מביאים בחשבון את האוכלוסיות השונות. האוכלוסיות השונות בירושלים בוגרות מספיק כדי להבין את הרגישויות בין אחת לשניה ולכן החברה האזרחית מכל הזרמים מייצרת שגרת חיים המתחשבת באחר מתוך הבנה של צרכים של האוכלוסיות השונות ומתוך הבנה שיש אפשרות ברורה וחד משמעית לייצר מצב בו ממומשות השאיפות הערכיות של כל קבוצה ועדיין ניתן לייצר מצב של חיה ותן לחיות.

הנסיון הנואש לשמר את הסטטוס קוו המדומה או יותר נכון את ירושלים עם הראש למטה, היה בסיקור של ליל שישי של הפתיחה של מתחם הקולנועים . תמונה מול תמונה – יס פלנט מצד אחד, הפגנות של חרדים מצד שני.

כמובן שגם בעיתונות האלקטרונית הכותרות דיברו על ההפגנות, על תקיפות שוטרים , ולא על בילוי נינוח של תושבים בשבת..

כל ירושלמי יודע שבין מתחם יס פלנט הנמצא בשכונת אבו טור בדרום ירושלים , לבין שכונת רוממה אשר בה היו ההפגנות  יש מרחק של כמה קילומטרים טובים , ולמעשה מי שיצא לבלות ביס פלנט ולא התעדכן בחדשות בכלל לא ידע שהיה משהו וסביר להניח שרוב החברה החרדית (כמו הרבה מאלו שהם לא חרדים והם קליינטים פוטנציאלים של היס פלנט ) אינה יודעת איפה נמצא היס פלנט וזה הדבר האחרון שמעניין אותה אם בכלל.

אך החדשות ייצרו כאן ארוע תקשורתי שלמעשה לא קיים במציאות שכל מי שאינו בקיא בגאוגרפיה הירושלמית ( ואנו יכולים למנות בקרב הקבוצה הזאת את הרוב המוחלט של תושבי ישראל אשר לא חיים בירושלים)  יכול לחשוב שהנה אוטוטו החרדים פורצים לתוך היס פלנט, אז זהו.. שממש לא , ממש לא קרוב, ממש לא בכיוון , וממש לא ברצון של העסקנים שהיו צריכים מתוקף תפקידם במשחק להראות מחאה כלשהי כי זה מה שמצופה בנרטיב השבת הלא מעודכן על ירושלים,

ובסיקור  מאסטרפיס ששווה צפיה  בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2 במוצאי שבת על פתיחת היס פלנט הגדילו לעשות והשתמשו בכמה אמצעים קלאסיים כדי להבנות מציאות וכמובן בשפה שכולה יצירת מאבק (שלא ממש קיים…..)  . האחת , מאות מפגינים חרדים  בהפגנות ורק עשרות חילונים שבאו ליס פלנט (כמובן שבמציאות היו מאות רבות של ירושלמים ביס פלנט  אך זה לא תואם את נהרטיב)  . האמצעי השני הוא העמדת כתב בשידור חי ברחוב הנביאים שמחפש מהומות והפגנות. הכתב המסכן , נאלץ להודות בלשון רפה שלא ממש היו הפגנות שם אחר הצהריים……

אז מה בכל זאת היה כאן? כמו שכתבתי העסקנים החרדים צריכים לשחק את המשחק ולהוציא כמה מפגינים לרחוב , התקשורת צריכה את הסיקור הפריפריאלי והמגמתי אל מול ירושלים , החברה הישראלית מצפה לפי תפיסתה הלא מעודכנת והסטריאוטיפית שלה על עיר בירתה לשמוע על מהומות בכל הקשור לשבת בירושלים שהרי אם לא זו לא באמת ירושלים ,כי אחרת למה לסקר את זה , הרי אין בפתיחת היס פלנט או בבית הקפה בגן העצמאות יותר מאשר ידיעה מקומית. בעולם מתוקן , פתיחת שני המקומות האלה לא הייתה זוכה לפרסום חדשותי כזה.

אם כן , המאבק כנגד מה שקרוי “הסטטוס קוו בנושא השבת ” אינו אל מול החרדים , ניתן לומר שהם שחקן זניח עד לא קיים במשחק הזה. המאבק הוא נגד התדמית שנרטיב ירושלים- תל אביב מנסה בנואשות לשמר בכל הנוגע לירושלים .

המאבק אם כן  הוא כדי לייצר את פריצת הדרך בנוגע לדמותה האמיתית של ירושלים היום  לאותם יזמים אשר לא פותחים מקומות   בשבת בירושלים  כי הם שבויים בנרטיב , כי הם עדיין מאמינים בסיפור שלמעשה לא קיים במציאות ואשר מייצר מציאות.

המאבק הוא כדי לשבור את הנרטיב ולשנות את התפיסה של ירושלים בקרב תושבי המדינה אשר שבויים בתדמית על ירושלים של זמנים אחרים . זוהי משימה אשר מולה עומדים כוחות אשר אינם מעוניינים להכיר בעובדה שהתהליכים המשמעותיים והמרתקים ביותר שעוברים על החברה הישראלית ההטרוגנית קורים בירושלים , אלו כוחות המורכבים מאלו אשר אינם רוצים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולראות מציאות מורכבת ומרתקת שמייצרת דגמים של חיים משותפים שאינם קיימים במקומות אחרים.  אלו כוחות החוששים מכך שיש מרחב תרבותי משמעותי ומשפיע מחוץ לגבולות תל אביב.

אלו כוחות המורכבים גם מאלו אשר עזבו את העיר אך לא מוכנים לקבל את השינוי הדרמטי שמתחולל בה בשנים האחרונות  , מתרפקים בנוסטלגיה על עברה שלא התקיים מעולם , ונלחמים בעוז כדי להכפיש אותה, להרכיב תמונה מלאת רוע (במסווה של אהבה לעיר)  וזאת כדי להצדיק את עזיבתם , הם אלו שלא משחררים אותנו מעצמם ומקבלים עליהם את עזיבת העיר כעובדה מוגמרת ויתרה מנסים להזיק לה  .

ירושלים היא עיר מלאת חיים ומלאת מורכבויות אשר נאבקת בעיקר בחזית הזאת. יס פלנט ועלמא ימשיכו לפעול בכיף , אני גם מאמין שהסינמה סיטי יפתח בקרוב בסופי שבוע, וכולי תקווה שיזמים נוספים יבואו ויפתחו בה עוד יותר  את תרבות הפנאי בסופי השבוע לטובתה ורווחתה של החברה הישראלית כולה.

החברה הישראלית מצידה צריכה להתנער מתדמיות על עיר הבירה ולהרכיב תמונה מרתק שלה של רקמת חיים יומיומים בשילוב רבדים נוספים בה. אנחנו בדרך לשם , ירושלים הפלורליסטית והכוללת את הרוב המכריע של תושביה  נעה לשם בבטחה.

DSC_0363

הסיקור התקשורתי של העצרת בירושלים באי הבנתו את עומקה ואת חשיבותה והמשך הקו הידוע של סיקור פריפריאלי של מה שקורה בירושלים , יש לו משקל רב בהנצחה ולא בהיותו סוכן שינוי של המציאות הקשה בה אנו נמצאים.
סיקור פריפריאלי של ירושלים הוא דבר שבשגרה. כך התקשורת מתייחסת אל העיר. סיקור המנציח את נרטיב ירושלים -תל אביב ומשמר תדמית. אי הרצון להפניםהשהשינוי יבוא מירושלים ולא מתל אביב מתבטא בשיח בשפה , בשאלת השאלות ובדברים שנראים לכאורה שוליים , אך הם לגמרי יוצרי מציאות. שלוש דוגמאות מסיקור העצרת ,שלושתן לקוחות מתכנית הבוקר של ערוץ 2 והן לגמרי מייצגות את הכיוון :
1. כתובית רצה בתחתית המסך – אלפים בתל אביב , מאות בירושלים.
2. אחד הפצועים מהעצרת נשאל ” תצעד גם בשנה הבאה בירושלים?”
3. הבלטת העובדה ששוטרים לא נתנו לחרדים להכנס לעצרת.

בואו נצא ונלמד:
מאות – ירושלים – מעט אנשים – שוליות – מאות אנשים לא משנים מציאות – מסכנים.

תצעד גם בשנה הבאה בירושלים? – קרי: הצעדה בירושלים היא קוריוז , היא חיצונית לעיר , אף אחד לא באמת גר בירושלים , אתה תבוא לצעוד בירושלים . ובנוסף: ירושלים עיר מסוכנת , כולם מסתובבים עם סכינים ומחכים לדקור.

חרדים – שם הקוד של ירושלים – איך אפשר לא לדבר על החרדים בירושלים? ירושלים עיר חרדית לא?

ועכשיו למציאות:
אלפים השתתפו בירושלים , שאלת הצעדה האם היא תתקיים או לא היא בכלל לא על הפרק , מצעד הגאווה הירושלמי הוא חלק אינטגרלי של העיר וצועדים בו גם חברי הקהילה הגאה וגם המון ירושלמים אחרים אשר אינם משתייכים לקהילה.
לשאלות “תצעד גם בשנה הבאה בירושלים?” היא ממש כמו לשאול “יהיה מצעד גאווה בתל אביב בשנה הבאה?”. ירושלמים חיים בעיר הזאת , קמים בבוקר ומכינים סנדוויצ’ים לילדיהם לבית הספר , הולכים לעבודה , הולכים לשתות בירה טובה ואז להופעה מעולה . כן , יש אנשים שחיים בירושלים , ממש ממש כמו בתל אביב .
הציבור החרדי עובר בשנים האחרונות שינוי דרמטי , החברה הישראלית רוצה להשאיר אותו תקוע בגטו כי זה משרת יופי את הנרטיב הישראלי , הציבור החרדי הירושלמי הוא ציבור מרתק , המבקש להכנס לחברה הישראלית ומוצא את דרכיו לעשות זאת גם בהקשרי הקהילה הגאה, ההשתייכות אליה והתמיכה בדרכים שונות בכך שמתקיים מצעד הגאווה .

בעצרת אתמול בירושלים נפרצו דרכים חשובות , הרכב הדוברים , החל מנשיא המדינה שמהווה האור ההולך לפני המחנה הרוצה לחיות כאן כל אחד לפי אורח חייו.
אורתודוכסים , קונסרבטיבים ורפורמים וחילוניים על במה אחת , לא רק מדברים על העבר כי עם בעיקר מתווים חזון לעתיד. וכמובן שני הרבנים האורתודוכסיים הרב בני לאו והרב רפי פויירשטיין אשר פרצו דרך בלי להתבלבל ובלי לגמגם והציבו סטנדרט של חיים גלויי פנים ותמיכה ברורה בכך שכל אחד יחיה את חייו לפי רצונו ויתרה מכך בהזמנה של הומואים דתיים לבוא לרבנים , להתייעץ , לשוחח, לא להשפט ולא להיות מבוקרים , אלא לבוא לרב כדי לקבל את התמיכה ,את האוזן ואת ההבנה.

דברים גדולים ועמוקים קרו אתמול בירושלים – החברה הישראלית צריכה להפנים אם היא חפצת חיים כי מציון יוצאת הבשורה ורק לירושלים יש את הכח העמוק, הליברלי , האוונגרדי ופורץ הדרך לשמור על ישראל מדינה שבה כל אחד חי את חייו לפי השקפתו.

לירושלים שלי,

כבר 60 שנה ועוד קצת…. אנחנו מכירות….
נולדתי בך… בבית חולים שערי צדק הישן ברחוב יפו….
גדלתי בך ברחוב מטודלה עד גיל 7….(הורי היקרים העבירו אותי
לחיפה…)
על  אף  המעבר  לא ויתרתי … כל חופש גדול הייתי חוזרת לביקור ארוך אצל הסבתות היקיות ברחוב ההסתדרות…
המסלול האהוב עלי בשנים אלו היה לקיטנת ימק”א…. לבריכת ירושלים ולבתי הקולנוע בלב ירושלים… אוריון… אורנה.. אורגיל , רון, ארנון, הבירה, חן, עדן…, וגם תל אור…
מרכז העיר היה כמו גן עדן קטן… עם המון פיתויים ….. כמו קפה אלנבי וגלידה אמבטיה….(על שום  צורת הגביע..)

כשסיימתי צבא… החלטתי להתגורר בך…
שנות ה70 לאחר איחוד העיר… היו שנים של קסם התחדשות… ביקורים אקזוטיים בעיר העתיקה…
ואז גם החלטתי שעלי לממש את אהבתי ושיטוטי… ולהפוך אותן למקצוע… וכך הפכתי למדריכת טיולים…. ומאז ועד היום אני בטוחה שלא בחרתי במקצוע…. בחרתי באהבה….

בירושלים פגשתי גם את בן זוגי היקר דודו (ראש העיר ) קופרמן …
בן למשפחה מרובת דורות ופעלים בעיר זו….

אהבות אינן רק שמחות הן מלוות גם עצב ודמעות… וזכרונות..

כאן קבורים גם סבי קרל רוזנברגר…..שעלה מגרמניה בשנות ה30 ועבד כרופא נשים במשך שנים..
סבתי הילדה  רוזנברגר שהיתה רופאת עייניים ועבדה בקופת חולים ברחוב שטראוס…
סבתי קטה אלקלס…  מורה לאנגלית לימדה והכינה תלמידים רבים לבגרות ולאוניברסיטה…

וגם אהוב ליבנו יקירנו בננו יהונתן קופרמן שנפטר בדמי ימיו בקיץ 2013.. בגיל 23…

ועל כל אלה ועוד ….. אין לי עיר אחרת….

ורק ירושלים!

ממני באהבה ….

10698586_742193852482910_4999874888934404938_n-1בארוד-0בית ררגיל-0הבית שלי-0וולתר איתן-0ירושלים שלי-0

אתחיל בזה שאתוודה,אני לא ירושלמית.מעולם גם לא גרתי בירושלים..תמיד ליד,בערך,לא בדיוק.
תחילת המעבר שלי ממישור החוף לאיזור ההר עברה בחוות שער הגיא.שם נולדו שלושת ילדי. משגדלו מעט נטענו שורש במבשרת ציון,אליה הגענו לפני כרבע מאה. העיר הגדולה,אם כן,בשבילי היא תמיד ולעולם ירושלים.
איכשהו תמיד קרוב,תמיד כמעט,תמיד בערך….
ובכל זאת,העיר הזו מהלכת עלי קסמים מאז שעמדתי על דעתי,תמיד ידעתי שאתחתן עם ירושלמי ושאגור תמיד  בסביבתה.וכך אכן קרה..
הכל בשבילי היא ירושלים,יש בה מן החול ומן הקודש,היא של כולם והיא פרטית שלי,היא דיבור ושיר,היא יומיום
והיא של חג,היא של אבן וזהב,יש בה פינות שהם זכרונות,
אין ולו פעם אחת שאני עולה לירושלים(כן,אני עולה אליה….) שהיא לא ממלאת אותי שמחה ויופי,שהיא לא נוגעת בנימי נפשי,שהיא לא מרגשת אותי ממש עד דמעות.
זאת ירושלים שלי,אהובה ,מוכרת ונסתרת,גלויה ומצפה להתגלות,מחייכת ובוכה.
שיר אהבה.
חוה קציר Hava katzir
מבשרת ציון Israel

חברות וחברים יקרים- הזמנה לתושבות ותושבי ירושלים להגג על העיר , כאן ב “עיר על ההר”midba

לקראת יום ירושלים המתקרב – והכתבות בגנותה של העיר המשמשות ובאות, החלטתי להעמיד את הבלוג שלי “עיר על ההר ” לרשות תושבי ותושבות העיר הרוצים לכתוב על ירושלים הארצית , היומיומית , על אהבה , שנאה , אדישות , ועל סנדוויצ’ים בבוקר לילדים , ורגעים בלתי נשכחים. זו במה לכל מי שגר כאן ורוצה לספר סיפור מתוכה. הדברים יועלו לבלוג שלי בכיף ובשמחה ויתנו לחברה הישראלית מבט מבפנים על ירושלים שהם כל כך לא מכירים.
אנא שלחו לי ל-

ayalon95@gmail.com

כתיבה מהנה !

אורי

עכשיו הזמן לצאת ולהאבק – אסור שמשרד החינוך יהיה בידי מפלגת הבית היהודי

בקשתו של נפתלי בנט להתמנות לשר החינוך ושל איילת שקד לשרת התרבות , מעבירה בי צמרמורות ופחד בייחוד בשל האדישות הנוראית שהמהלך הזה יתקבל בחברה הישראלית. החברה הישראלית תפקיר את אחד מנכסיה המשמעותיים ביותר ביד מפלגה בדלנית , חשוכה , יהירה , פלגנית , לאומנית קיצונית , המקדשת את הקשר בין לאומנות לדתיות , ובכך מנציחה באופן אידאולוגי הפליה עם ניחוח עז של גזענות בדמות “ובנו בחרת מכל העמים ” .sefer

החברה הישראלית תמשיך לבהות אל החלל בחוסר הבנה של המשמעות של נתינה של משרד החינוך ומשרד התרבות לבית היהודי. החברה הישראלית תמשיך לטמון את ראשה בחול ולא לרצות לראות ולהתמודד ערכית אל מול תהליכי ההדתה המואצים ותהליכי החינוך  הלאומניים קיצוניים -בדלנים  שמובילה מפלגה זו ורבניה בראשה.

המפלגה הוכיחה במהלך מערכת הבחירות את מה שיודעים כבר שנים , זוהי מפלגה סקטוריאלית ויהירה המאמינה בעומק ליבה שהיא מחזיקה את מפתחות האמת של היהדות ושל הישראליות . לא בכדי איילת שקד בכל ראיון שנתנה עם תחילת המשא ומתן הקואליציוני הודיע שהם נחושים לשים בהסכם הקואליציוני את חוק הלאום ואת הגבלת עמותות השמאל כתנאי יסוד לכניסתם לממשלה.

אך זה בקטנה.

בגדולה , אם בנט יהיה שר החינוך  ואיילת שקד את משרד התרבות , הם יקבלו לידיהם  משרדים המתווים בסופו של דבר את דמותה של מדינת ישראל וכך זה ייראה:

1) לאומנות , לאומנות , לאומנות

2) אורתודוכסיה כדרך האמיתית והיחידה של היהדות

3) הגבלת חופש הביטוי

4) אפליה מובנית של מיעוטים.

5) שיסוי אוכלוסיות אלו באלו .

6) הגבלת חופש היצירה.

7) הקצנת האקלים החברתי האלים כלפי כל מי שלא יביע את הדעות הציוניות “הנכונות”.

ועוד פנינים רבות….

תהליכי ההדתה אשר החלו בצה”ל בחסות הערפל בו חיה החברה הישראלית על ידי רבנים מהציונות הדתית אשר חושבים שצה”ל זה צבא יהודי ולא צבא ישראלי יוצרים עיוותים קשים בתוך הצבא. הם אלו אשר מובילים את מדיניות ההפרדה וההדרה של נשים בתוך הצבא . מדומה . הם אלו אשר עושים ככל העולם על רוחם ופוגעים בערכי יסוד פלורליסטים . והם אלו המעוורים את עיני החברה הישראלית בפסאודו נחמדות יהירה האומרת “אנחנו יודעים מה זה יהדות , זה בסדר אל תדאגו ” וגונבים את הסוסים בלי שמישהו שם לב .

הלאומנות הקיצונית תקבל זריקת מרץ בתוך מערכת החינוך – ובלי להניד עפעף נמצא את עצמנו ואת ילדינו בתוך מערכת מפלה ויהירה , מפרידה ומתסיסה וכל זה במטרה להגשים את “אותנו בחרת מכל העמים”.

חינוך , הוא היסוד עליו מושתתים חיינו וחיי ילדינו כאן והוא המקור לשאיפתנו העמוקה לחיות פה בשלום עם שכנינו, בשלום בתוכנו , ובמדינה משגשגת . בנט ייקח אותנו לימי החושך , הבדלנות , ושנאת האחר כמשנה סדורה.

החברה הישראלית עדיין חיה בפנטזיה שהבית היהודי זה זבולון המר ז”ל או יוסף בורג ז”ל ועל כן מה רע בקצת “יידיש קייט”?

מינוי של בנט וחבר רבניו הקיצוניים לאחד ממקומות המשפיעים ביותר על החברה הישראלית , הוא בבחינת השלמה שהמדינה הזו מצטרפת אל החשוכות של המדינות הפונדמנטליסטיות, הלאומניות הקיצוניות , הבדלניות , אשר מגייסות את החינוך לכל אותם הדברים ובגאון .

כל מי שישראל יקרה לו , כל מי  שדמוקרטיה ופלורליזם הם בעומק נפשו חייב לקום ולהאבק במהלך הזה. אפשר לעשות ואפשר לנצח את החושך.

הבית היהודי במשרד החינוך – מיטוט בסיסה הערכי של מדינת ישראל- אסור לתת לזה לעבור!

אל תחששו להגיד את הדברים בקול , אל תתנו לאלו הבאים להשתיק קולות לנצח.

אסור לשתוק ולו לרגע , אסור שמינוי כזה יעבור , זה בנפשנו .

ת

משהו עמוק השתנה בשנים האחרונות בשפת השינוי החברתי בתחומי הזהות. שינוי זה  מוביל את הדרך לתחבורה ציבורית בשבת , האוטובוס כבר יצא מהתחנה והפעם הוא לא יחזור כלעומת שבא , הדיבורים הופכיbusם למציאות.

המובילה כמובן היא ירושלים , אשר מייצרת את השיח האוונגרדי , המרתק , היצירתי ופורץ הדרך המסוגל לחשוב מחוץ לקופסה , מירושלים תצא הבשורה, כרגיל…..

ירושלים תהיה הראשונה לפרוץ את הדרך לתחבורה ציבורית בשבת באמצעות פרוייקט “שבוס ” (http://www.shabus.co.il) . מעניין לראות שכמעט ולא מזכירים את הפרוייקט בתקשורת בימים אלה. התקשורת ממשיכה את השיח הישן ומביאה לקדמת הבמה את הלעומתיות המיושנת.  החשיבה הירושלמית נמצאת במקום אחר לגמרי . “שבוס” הינופרוייקט אשר לא מתעסק בהפגנות , אלא בעשייה של ממש, בחשיבה מחוץ לקופסה ובמתן מענה מעשי לסוגיה חשובה במרחב החיים . אי ההבנה התקשורתית של פריצת הדרך הירושלמית הדרמטית  ולכן אי סיקורה , או אי הבלטתה בשיח על תחבורה ציבורית בשבת קשור כבכל פעם  בנרטיב תל אביב – ירושלים שלא אעסוק בו כאן .

השיח הירושלמי בהובלת ארגונים חברתיים , פעילים חברתיים , ומפלגות מקומיות פלורליסטיות זז מהשיח הלעומתי הלא מקדם , הבכייני והמתוסכל לשיח ערכי , יצרני ויצירתי.

אז מה למעשה השתנה ?

השתנתה ההבנה , שהעגלה מלאה , מאוד מלאה , ויתרה מכך , פוצח הקוד של הדינמיקה של השינוי. הקוד הוא פשוט : חשבו ערכית , עשו , תתעקשו , תהיה מחאה , לא חשוב , היא תעלם , השינוי ישאר ויקנו את מקומם המכובד במרחב , אלו המתנגדים יתאימו עצמם למציאות החדשה ומובילי השינוי יביאו בשורה לציבור המחפש את השינוי שנים . אין אלו דברים בעלמא, אלו דברים שקורים בירושלים פעם אחר פעם , והשינויים הם משמעותיים ובסופו של דבר מביאים לשינוי עמוק בכל רחבי הארץ.

הדוגמאות בירושלים הן רבות מספור , החל בשינוים המשמעותיים הקורים בכל הנוגע לפנאי משפחתי בשבת , המאבק בהדרת נשים , הקמת מערך כשרות המבוסס על אמון , מאבקים סביבתיים מוצלחים השומרים על העיר, מאבקים חינוכיים והתארגנויות הורים  . לכל אלה שותפים ארגונים כגון התנועה הירושלמית , רוח חדשה , צעירים במרכז , ומפלגות כמו ירושלמים , התעוררות , מרצ ועוד המון ארגונים לשינוי חברתי הפועלים כאן , כמובן גם הרבה מאוד יחידים המבליטים את השפה הערכית הפלורליסטית אשר שותפים שותפות מלאה במהלכים ערכיים אלה .

ההבנה שהערכים אשר מבטא הציבור הפלורליסטי אינם נופלים בערכם מערכים אחרים , הופך את שפת השינוי לפוזיטיבית – ערכית אשר מחייבת את אלו החולקים עליה להתמודד למולה בשיח ערכי.

תמו הימים שבאים הטיעונים לפתיחת בתי קולנוע בשבת , או להפעיל תחבורה ציבורית בשבת באו ממקום לעומת , יצאו החוצה כמאבק נגד הדתיים ולא כשיח ערכי  , אין זו המוטיבציה היום. היום השיח הוא אחר בו האדם רוצה לממש את ערכיו  ועל כך יאבק , ובעיקר יפעל כך לא כתגובת נגד אלא כמימוש הערכי עצמו., אולי הדבר החשוב ביותר הוא ההבנת שדרכו לא פחות ערכית מדרכים אחרות .

על כן התחבורה הציבורית בשבת נוע תנוע , “שבוס” וירושלים יפרצו את הדרך, וכל אחד יוכל לחגוג את השבת היהודית והאוניברסלית שלו בדרכו , ללא אפליה סוציו אקונומית , זהותית או אחרת  , ועם הרבה מאוד משמעות לשבת כיום מנוחה ופנאי.

השיח הערכי ישיב את השבת למקומה הראוי כיום המנוחה אשר בו כל אחד וכל אחת יבטאו אותו בדרכו הערכית.

בעוד מספר ימים נחגוג את חג החירות,CSC_0051

בשעה שנסב סביב שולחן הסדר ונפתח את ההגדה , נאמר בקול , בשיר ובזמרה את החלקים היפהפיים והמשמעותיים אשר מבססים את מרכזיותה  של החירות כערך בתרבותנו. וניווכח כבכל שנה כי ההגדה   כתובה בלשון רבים .

פרשנויות רבות ניתנו לכך שההגדה כתובה בלשון רבים , כאשר הנפוץ שבהם הוא זה המסביר כי בלילה הזה אנו חלק מהעם , מהיציאה הקולקטיבית לחרות , מהקמתו מחדש של העם ועל כן האמירה היא אמירה משותפת , ברבים .

אך השאלה הנשאלת כאן , היא האם כולנו חופשיים בתוכנו כעם  , ומחוצה לנו כבני אדם , במידה כזו אשר מאפשרת לנו לומר ללא תהייה את ההגדה בלשון רבים ? האם ראוי לומר זאת כך או שמא אנו צריכים להיות זהירים יותר? האם האמירה של ההגדה בלשון רבים מחייבת אותנו במשהו או פוטרת אותנו ממשהו ? מה מקום האחריות באמירת ההגדה בלשון רבים ?

אין ספק כי ההגדה נכתבה בלשון רבים לא במקרה. לי אין ספק כי האחריות, הערבות ההדדית ופקיחת העיניים אל מול האחור זועקת מתוך הריבוי , לא רק על לחשוב על עצמנו כאנשים חופשיים אלא לקחת אחריות על חירותו של  האחר כבן אדם – ללא הבדל גזע , דת ומין.

חירות הוא  ערך נשגב , אך חירות טומנת בחובה סכנה ותמרורי אזהרה לא מעטים כאשר המרכזי שבהם הוא החירות שלי אל מול חירותו של האחר .השאלה המרכזית היא האם חירותי שלמה אם חירותו של האחר נפגעת ממנה או אינה יכולה להיות ממומשת בגללי או בשל סיבות אחרות .

בחושבנו על כך , מתברר מהר מאוד שחירותנו תלויה בחירותו של האחר , ואם חירותנו באה על חשבון האחר או בלי לקחת בחשבון את האחר , הרי חירותנו לא רק שאינה שלמה , אלא קשה לה להיקרא חרות.

חובתנו כעם הרואה בחג החירות את החג המכונן של קיומו להיות מודעים , לקחת אחריות , ולעשות מעשה כדי לדאוג גם לחירותו של האחר. חירותו של האחר היא חירותי . חירותו של האחר היא זו המאפשרת לקרוא את ההגדה בלשון רבים .

החברה המודרנית מזמנת לנו שלל אפשרויות של עבדות ושל דיכוי . בחיי היומיום שלנו אנו נתקלים בכך השכם והערב. בניצול עובדים , בתרבות הצריכה האין סופית , באפליה על רקע גזעי ובשנאה על רקע לאומי , ובאינספור מקרים נוספים אשר קצרה היריעה מלסקור אותם .

חלוקות חברתיות אלו יש בהם כדי לייצר אשליית החירות לחלק מסויים של האוכלוסיה , אך בד בבד מייצרים  דיכוי ועבדות של חלק אחר בה .

לא עלינו המלאכה לגמור אך בוודאי אין אנו רשאים ליבטל ממנה כנאמר בפרקי אבות.

כאשר נסב אל שולחן הסדר ונחגוג את חג החירות מחובתנו להיות האחר , להיות אלו המבקשים חירות מדי שנה בשנה. להיות אלו הנאבקים על חרותו של האחר , כדי להיות זכאים לחגוג את חירותנו .

הוסיפו להגדה את הקושיה החמישית –

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ? שבכל הלילות כל אדם חופשי לעצמו , הלילה הזה אנו מבקשים חופש וחירות לכל אדם באשר הוא אדם , ושתבטל קושיה זו במהרה מן העולם , ושבכל לילה ולילה החירות תהיה נחלתם של כולם .