Archive for December, 2013

הסיקור התקשורתי של הסערה הגדולה  בירושלים במיקוד בערוצי הטלוויזיה

סיקור פריפריאלי על פי הספר

תמונה

בשנת 1994 הגשתי עבודה סמינריונית באוניברסיטה העברית בחוג לתקשורת בנושא “סיקור הפריפריה בתקשורת הישראלית “, ירושלים כיכבה אז וירושלים מככבת כאז  , הסיקור התקשורתי של ירושלים הוא סיקור של המרכז את הפריפריה . החלטתי בשל עוצמת הארוע והיותה של ירושלים במרכזו לנתח אותו מנקודת מבט של התייחסות וייצוג תקשורתי של העיר, המסקנה בולטת מיד,  הסופה מהווה דוגמא נוספת  לסיקור  פריפריאלי פר-אקסלנס. אלו דברים ראשוניים וקצרים אשר יש עליהם להוסיף ולהעמיק, ומקווה שתהיה לי האפשרות לעשות זאת בהמשך.

ירושלים בשל השיח ההגמוני בינה ובין תל אביב  מעוצבת ומיוצגת  בתקשורת כפריפריה. ייצוג  זה מקרין  על השיח הכללי על ירושלים בחברה הישראלית . באופן לכאורה פרדוקסלי, בעוד שמקומה של ירושלים בשיח העולמי הוא בליגה של  ערים כלונדון , פריז ניו יורק וברלין מבחינת חשיבותה, הרי שבישראל היא נתפסת כאחרונת עיירות הפיתוח.

יחד עם זאת תושבי ירושלים רואים עצמם מרכז לכל דבר ועניין , מתנהלים כך ולכן ייצרו שפה משל עצמם , שיח קהילתי משל עצמו ורקמת חיים אשר אינה זקוקה לאישוריה מהמרכז כי ירושלים היא למעשה  המרכז. יחד עם זאת אין ספק שהתקשורת משפיעה על הציבור הירושלמי בנסיונה להפוך השכם והערב את ירושלים לפריפריה.

חשוב לציין כי ניתוח זה הוא ניתוח תקשורתי , הוא אינו בא לגמד או להמעיט מנזקי הסופה ומהצורך הקריטי לטפל בהם. ניתוח זה בה לנתח  את הסיקור בתוך קונטקסט של נרטיבים רחבים אותם התקשורת מקדמת כחלק מהוויתה והסופה מהווה עוד דוגמא לייצוגן. כמו כן תפקידה של התקשורת בסופה ככלב השמירה של אלו האמונים על מציאת פתרונות לבעיות שעלו ראוי לציון.

הערה נוספת היא שנרטיב ירושלים – תל אביב , או מרכז- פריפריה הינו אחד הנרטיבים התקשורתיים והוא חלק אחד מהפאזל שהתקשורת מרכיבה לשם  ייצוג  את המציאות הישראלית., לא אנתח כאן את כל המהלך של מרכז ופריפריה, זה אולי ייעשה  בפעם אחרת.

הסערה אשר התרגשה עלינו החל מיום רביעי האחרון , הביאה איתה סיקור תקשורתי נרחב ,אשר עמד בכבוד בכל ההתייחסות הפריפריאלית הקלאסית לגבי ירושלים

בבסיס הדברים  עומדת ההנחה שהסיקור התקשורתי עסק באופן כמעט אובססיבי עם התקדמות הסערה והפיכתה ל”היסטורית”  בהבלטת הבעיות (חשמל , מזון , קור) ובהקטנת החוויה האקלימית , לא רק בשל תפקידה המסורתי של התקשורת כמתריעה בשער אלא גם במסגרת (הלא מודעת לעתים) של שימור נרטיב ירושלים- תל אביב אשר מטרתו לשמר את ההגמוניה של המרכז אל מול הפריפריה ובכך לשמר את הסדר הקיים.

ירושלים בזמן שלג משמשת בשני תפקידים קלאסיים כפריפריה עבור המרכז . התפקיד הראשון , האקזוטי, אתר תיירות שלג – היא המקום האמור לשרת את תיירי השלג מהמרכז באמצעות אתריה הקלאסיים ומקומותיה.

התפקיד השני הארצי יותר-  עיר פריפריה קלאסית , נחשלת , תקועה , משותקת , קרה , עייפה , כבויה. המתגלה במחדליה בשעת משבר כראוי לעיר פריפריאלית.

שני תפקידים אלו  מאפשרים את השארתה של ירושלים  גם בהקשר של שלג בו יש לה לכאורה “יתרון” במקום נחות  אל מול תל אביב, קרי המקום הפריפריאלי הקלאסי.

 

הסיקור התקשורתי של ירושלים כפריפריה  לאורך השנים צועד בשני צירים מקבילים

1)      ירושלים הסימבולית – לאומית , דתית , פוליטית- (בה התושבים שקופים)

2)      ירושלים הארצית – חרדית , ענייה , מלוכלכת , זניחה

צירים אלה ממקמים את ירושלים כפריפריה אל מול המרכז התקשורתי , כלכלי תרבותי אשר תל אביב מייצגת אותו . על כן הסיקור הינו סיקור זר, רחוק, של גוף השייך למקום אחר ואשר נשלח אל הפריפריה (ירושלים ) לסיקור , כדי להעביר למרכז את המתרחש.

במילים אחרות , הסיקור נערך עבור המרכז , מתוך המרכז , על ידי  כתבי ומגישי “חוץ “עם כמה נציגים הגרים בירושלים המהווים מיעוט ומבליטים את הזרות של הסיקור של עמיתיהם.

שני הצירים בביטוי התקשורתי

שני צירים ההתייחסות של התקשורת באו לידי ביטוי בסיקור במהלך שלושת הימים האחרונים בדרך הבאה.

מחד , צילומים של הכנסת , כותל , ואתרים אחרים הקשורים קשר לירושלים הסימבולית , התיירותית , האקזוטית, זו המעוררת קנאה מחד אך המכינה את עצמה ל”תיירות השלג” מן המרכז. זו ירושלים שהכי נח להתמודד איתה , וזו המוכרת   לכתב ה”חוץ” ,ואשר אינה מאיימת על הגמוניית המרכז ולהפך אף משרתת אותה. .

מצד שני , נמצאת ירושלים הארצית, הכוללת את  אוכלוסייתה והיא מבוטאת בסיקור על ידי מצוקה , קור , הזנחה, ומדי פעם נקודות אור פילנטרופיות נוסח אמא תרזה המבליטות עוד יותר את הנחשלות והמסכנות .

שחקן נוסף וחשוב בסופה זו הם   “תיירי השלג” שהצליחו להגיע ונתקעו  בחמישי בלילה עם נסיונם לצאת מהעיר לאחר שחוו אותה , או להכנס אליה . תפקידם  של אלו הוא להיות הנהנים  מהשלג בירושלים ועל כן הפכו לחוט המקשר בין שני הצירים . הם באו להנות מירושלים הסימבולית ונתקעו עם ירושלים הארצית, דבר שלא היה אמור לקרות ויצר פער בין התפקיד  אותו ירושלים הייתה אמורה למלא עבור המרכז ומה שקרה בפועל. יחד עם זאת הפער הזה איפשר את שינוי מוקד הסיקור והבלטת אספקט פריפריאלי אחר ובכך לשמר את הסדר הבסיסי של הנרטיב מרכז- פריפריה.

ההתייחסות של התקשורת אל  תושבי ירושלים

גודלה של ירושלים , אוכלוסייתה הסוציו אקונומית המגוונת , המנהיגות שבה, היצירתיותוהחדשנות שהיא מנחילה באופן תדיר , מורכבותה ועוצמתה הקהילתית, מתבטלת לחלוטין בסיקור התקשורתי. כל האוכלוסיה הופכת בהינף סיקור לשטוחה וסטראוטיפית , חסרת חוט שדרה והנהגה ובעיקר אומללה. ביטול זה מייתר מיידית את רוב האוכלוסיה בירושלים. ירושלים , עיר של 800 אלף תושבים אינה כוללת אלא שני סוגי  תושבים בלבד. תושבי ירושלים על פי הסיקור התחלקו לשניים : א) מסכנים בלי חשמל ומשאבים ב) חרדים היוצרים מראה אקזוטי של העיר ומחזקים את תדמיתה במרכז כעיר חרדית (עובדה טכנית היא שהאולפנים הטלוויזיונים ממוקמים בסביבה בעלת אוכלוסיה חרדית רבה היוצרת אשליה שזהו מרקם האוכלוסיה העירוני עבור מי שלא גר בה ולא מכיר אותה)

רוב האוכלוסיה קוטלגה כשקופה. כוחה האזרחי היוצא דופן לא טופל באופן ראוי , ותשתיות ההנהגה הממוסדת הורדו לדרגה פקידותית.

אציין , כי מזרח ירושלים זכתה לסיקור אף זניח יותר אם בכלל , ואין זה מקרי.

התושב הממוצע של העיר אינו קיים תקשורתית בשל העובדה שהפרופיל שלו אינו מתיישב עם הייצוג הירושלמי הרצוי והמתבקש בנרטיב ובכך יש  לו פוטנציאל לערער על הסדר הקיים. תושבים אלה – הרוב המכריע של העיר – הרוב השקוף.

תפקודה של האוכלוסיה הירושלמית – נעלם נוסף בסיקור התקשורתי

ההרתמות הירושלמית – קוריוז אשר לא שווה סיקור עמוק ומשמעותי –  חשוב להקדיש כמה מילים להרתמות של הציבור הירושלמי והקהילתיות שלו . אספקט זה יבוא לידי ביטוי בתקשורת באמצעות סיפור קוריוזי  על המשפחה הטובה המעוניינת לארח.

הסיקור התקשורתי לא מכיר בתהליכים חברתיים ובהתארגנויות אזרחיות בעלות השפעה מכרעת על עיר (לא רק בהקשר הירושלמי) ,בעובדה שהרשתות הקהילתיות הירושלמיות הן ענפות ושזורות בשלל שזירות המסוגלות לתת מענה מכיוונים שונים . נקודת יתרון זו לא באה לידי ביטוי מהותי כי אם ביטוי צבע, ובכך ביטאה באופן טבעי את אי ההכרות שלה עם התהליכים הקורים בעיר ועם המרקם העירוני הירושלמי.

ירושלים הקמה לבד ממצוקתה אינה מתיישבת עם תפקידה הקלאסי, אל זאת נוסיף את חוסר ההבנה המובהק של התקשורת (בהכללה) של תהליכי העומק העוברים על ירושלים יביאו לביטול של תהליכי העזרה ההדדית , המנגנונים השכונתיים וכיוצא באלה .

היציאה (כניסה ) לירושלים –   אחד מהנושאים המרכזיים

סוגיית היציאה מירושלים הפכה להיות אחד מהנושאים המרכזי מיום חמישי בלילה עם ה”בלאגן “שנוצר בכניסה לעיר וחסימות דרכי הגישה אליה וממנה. רוב הסיקור התקשורתי התמקד בנושא היציאה מן העיר . אלו אשר “נתקעו” בה, והרבה פחות על אלו שהיו בדרכם חזרה אליה.

הכניסה/יציאה מהעיר היא הסמל המרכזי של הסופה בנוסף למצוקות של מחסור בחשמל . כי לפי התקשורת בירושלים “נתקעים”, “נצורים” , מירושלים צריך לצאת. הקלישאה אשר כבר מזמן לא משתמשים בה שהמקום הטוב ביותר בירושלים הוא הדרך לתל אביב עוד תקף ב”מיליה” מסויים גם אם באופן סימבולי.

על כן מיום חמישי בלילה , סוגיית היציאה מהעיר הפכה להיות סוגיית סיקור מרכזית  זו אשר בפתרונה תביא למעשה לסיום הדרמה. יהיה אפשר לעזוב את ירושלים , יהיה אפשר לחזור למרכז (תרתי משמע) , הכל שב על מקומו בשלום.

 

איש התקשורת “התקוע” בירושלים והשפעתו על דמות הסופה בעיניי הציבור הישראלי

איש התקשורת הממוצע אינו תושב ירושלים – הוא “נאלץ” לעבוד בירושלים, נאלץ לנדוד לפריפריה כדי לשדר אך ידאג מהר לחזור למרכז עם תום השידור , זכרו את המעבר ה”טראומטי” של מערכת החדשות  של ערוץ 10 מתל אביב לירושלים אשר כלל לא מעט מחאות.

על כן , איש התקשורת ברגע שאינו יכול לחזור לתל אביב הוא “תקוע”. העובדה הפשוטה, שכמות בתי המלון בה (בהקשר של ערוץ 10 ושל הכתבים הלא ירושלמים אשר שהו בירושלים ככתבי השטח) הוא עצום והנגישות ממרכזי התקשורת בתוך ירושלים אליהם היא במרחק של כמה פסיעות לא תבלבל את אנשי התקשורת – הם “תקועים” בירושלים ועובדה שיש פתרונות בתוך העיר הוצנעה ואף לא הוזכרה אלא ברשתות החברתיות.

היה ניתן לראות במטה סיקור של ערוץ 2 בו התייחסו לעצמם ה”תקועים” בנווה אילן , כתקועים בגלות. הם למעשה הפכו לאייטם של עצמם , כיוון שכאשר שליחי המרכז בעצמם אינם יכולים לחזור מהפריפריה הרי הם מבטאים בעצמם את התחושה של זרות למקום ועובדה זו הובלטה היטב. בלטה העובדה של עובדי ערוץ 2 המשחקים בשלג בחוץ , עבורם  כשליחי המרכז מטרת השלג מולאה, שעשוע אקזוטי ממש מחוץ לאולפן מחד, התקעות בפריפריה מאידך.

תקיעותם השפיעה  על כל השיח, כי אם הם תקועים הרי כולם תקועים , העיר תקועה – הסופה =תקיעה = חוסר אונים= מחכים לגאולה- קרי יציאה ממנה ומכאן מעבר לסיקור אובססיבי כמעט של התקועים ומצב היציאה מהעיר.

 

סיקור ירושלים בסופה – הכתב הלא-ירושלמי אל מול הכתב הירושלמי

לכתב הלא ירושלמי יש עם ירושלים מערכת יחסים מסובכת. הוא אינו מכיר את העיר על כן הסיקור תמיד יהיה סיקור של תדמיות ,  לא של אנשים , לא של תושבים

ירושלים עיר האקזוטיקה והסמלים – רחבת הכותל המושלגת , הכנסת המושלגת , מחנה יהודה הריק מקונים , אך מעבר לזה ?  לא ממש עיר ידועה ומוכרת, זה בא לידי ביטוי במהלך השידורים בו באופן שיטתי לא היה ממש מושג לכתבי האולפן מה הם רואים מולם ואיפה ממוקמים הכתבים אם זה לא מקום סמלי , מוכר, קלישאי.

הכתב המתגורר בירושלים לעומתו מכיר את העיר על בוריה ועל מורכבותה , אך תמיד הוא זר  אל מול המרכז התקשורתי ולכן אין לו מקום  להעביר את מורכבות העיר באופן כזה אשר יאפשר עיסוק בו עמוק ומשמעותי.

גם במקרה שלנו הכתבים המתגוררים בירושלים שימשו עיניים לנרטיב המרכז בעיקר כיוון שהתקשורת לא איפשרה העמקה , על אף שעות השידור הארוכות והאינסופיות.

 

מקומם של החזאים בסיקור התקשורתי

חזאים הם הנביאים המודרניים. שלג בירושלים הוא יום החג של החזאים. ניתן לראות בו את אחד מפסגות הסיקור במהלך השנה. החזאים החלו את הסיקור כ”מלכי” הסופה, אלו אשר מהם שואבים את המידע הנכסף, האקזוטי. תפקידם במשך כל ימי הסיקור היה הבאת התופעה האקלימית והבאתה של ירושלים המושלגת לקידמת השידור.

עם השתלשלות הסיקור והמעבר לסיקור שיותר ויותר מוקד בהשפעות השליליות של הסופה , הפך מקומם של החזאים יותר ויותר קוריוזי וזניח. מעבר לדיווחים ענייניים על מה שצפוי בהמשך , הם הוסיפו צבע לסיקור אך כבר למעשה הוסטו הצידה לטובת מרכז הסיקור.

הם שימשו עד הסוף את הנרטיב של ירושלים האקזוטית , אך מוקד פריפריאלי זה הפך לזניח ככל שהתקדם הסיקור.

מושגים שהתקשורת השתמשה בהם לתאור ירושלים בזמן הסופה

במהלך הסופה התקשורת הנחילה את המושגים – מצור ועוד מושגי מצור מ48 כחלק מהשיח של הסופה. כמו כן שימוש בהרבה מאוד מושגי מצוקה עד כדי כך שהסופה מזוהה כמעט באופן בלעדי עם המצוקה ולא באופן יותר עמוק ומשמעותי עם מציאות מורכבת ומתוחכמת יותר.

מצור , תקיעה, חוסר אונים ,

האם באמת ירושלים הייתה במצור ? רחוק מכך.

האם כולם מדברים על המצור של ירושלים ? בהחלט.

האם התקשורת הצליחה למצב את הסופה כסופה של מצוקה . בהחלט

האם תושבי ירושלים יסכימו לכך, רחוק מזה, על אף הקשיים. תושבי ירושלים , ישלבו בתוך המצוקה את החוויה האקלימית , את הערבות ההדדית , את הרתמות הרשויות וכן גם את כל הטעון שיפור.

עיר של 800 אלף תושבים מייצרת לעצמה את הפתרונות , ואכן כך היא עשתה ועושה אך הדיבור על מצור הופך אותה לכפר קטן ומנותק ולייצור פריפריאלי קלאסי.

להחזיר את ירושלים לימי המצור היא שרות קלאסי של הנרטיב – ירושלים הנצורה היא המצב הטוב ביותר שהעיר יכולה להיות בו , ירושלים היא הכפר הקטן וחסר האונים.

האם כך היה הדבר לאמיתו של דבר? רחוק מכך, אך המצוקה וחוסר האונים ישארו אחד מסימני ההיכר המובהקים של הסופה וישרתו את הנרטיב בצורה אופטימלית.

 סיכום

התקשורת הישראלית פעלה באופן קלאסי בסיקור הסופה. היא פעלה על פי כל הכללים המשמרים את ההגמוניה של המרכז לפי הגדרתה אל מול הפריפריה לפי הגדרתה.

החברה הירושלמית אינה פועלת לפי הקודים האלה ולכן היא שוברת את הנרטיב פעם אחר פעם, דבר המקשה יותר ויותר להתייחס אל ירושלים כפריפריה אך עדיין המאבק ההגמוני צפוי להמשך.

 

לא נראה כי בעתיד הקרוב ישתנה אופי הסיקור. יחד עם זאת כיום קיימות אלטרנטיבות תקשורתיות רבות בצורה של רשתות חברתית או תקשורת לא ממוסדת המרכיבות את התמונה ומשלימות את החסר.

אנו עדיין חברה במעבר מתקשורת קלאסית לתקשורת מורכבת ורב זוויתית. עדיין התקשורת הקלאסית מכתיבה את הנרטיבים יחד עם מקבלי החלטות וגופים אחרים .

אם כן , ירושלים תמשיך להתקיים בינתיים כמרכז אל מול העולם וכפריפריה אל מול החברה הישראלית, מקום אקס טריטוריאלי למדינת ישראל.

מעניין להמשיך ולראות את השתנות השיח עם השתנותה הדרמטית של ירושלים בשנים האחרונות . יש עוד הרבה מה לכתוב על כך.

 

 

 

Advertisements

דברים גדולים קורים במקומות קטנים.

כזה הוא “המקום של איציק” בירושלים.

לא, אין זו פרסומת לבית הקפה הזה, בלבה של שכונת בקעה.  מקום קטן בדרך בית לחם , שכאשר אני צריך להסביר איך מגיעים אליו אני מסביר בשיטת הליד והממול. “אז תגיע לקפה של איציק”, איפה זה? זה בין קאלו לירקות, כן כן , בית לחם , זה ממש ליד. כי מה אגיד? את הכתובת המדוייקת?

זהו סיפור על מקום שביחפות רגליו עושה את ההבדל, מחבק את יושביו , ומאפשר להתבונן על אלו שהולכים ברחוב כבהצגה הטובה בעיר.

יש את השעה הזאת בה הנפש מתרחבת  שם על כוס בירה קטנה ,אבל ממש קטנה, כזו של השכונה , של לעבור, של לעצור, שבה “איציק” משמש רגע העצירה השפוי מהריצה המטורפת .

וש את השעה הזאת בה כל יושבי “איציק” הם חברות וחברים וקשה לפלס דרך בין השולחנות , ויש שעה שאני לא ממש מכיר .

ויש את השעה בה הדברים  ממש  קורים

העיתונאים כותבים את כתבותיהם .אם לא כותבים , הרי הם הוגים .

האמנים נחים לרגע מאומנותם וברגע השני פורצים הם דרך חדשה

ראשי הארגונים  והקרנות בונים עוד תכנית ועוד מיזם , והאקטיביסטים בדרכם לעוד מהפכה. כי ככה זה אצל איציק , מתוך השולחנות הקטנים והשקט , חודרים מים עמוקים את מרקם החיים הירושלמי.

וכמובן יש את החולצה של קטמון התלויה על הקיר.

ופעם, לא מזמן הייתה תלויה תמונה שאני הבאתי – “מחזירים את הנשים לשלטי הפרסום בירושלים ” אבל היא ירדה , כי איציק שיפץ ובמילא כבר הפכנו את העיר.

ויש את כל אלה שיגידו שאני מבלבל את המח וזה מקום שלא קורה בו דבר.

ויש את הדבר הנוסף הזה שהופך אותו למה שהוא, והוא לא ניתן להגדרה , הוא מונח שם ומבקש שיניחו לו לנפשו.

ויש  את השירותים המעלים את חידת החידות (הדומה בעוצמתה לרעש המתרחש על ידי עץ הנופל בתוככי יער שאין סיכוי שאיש ישמע ) וזה הולך כך: בשירותים אצל איציק יש שלוש דלתות , הדלת השניה ננעלת והדלת השלישית לא , האם מי שהולך ונועל את הדלת השניה סוגר גם את הדלת השלישית? (אם לא הייתם שם , אתם בטח אומרים כרגע , מה קרה לו, נדפק משהו?)

כל אחד ואחת צריכים בחייהם את בית הקפה השכונתי , את המקום בו מנוחת הנפש משתלבת יפה עם הדרך למהפכה הבאה .המקום בו מוצאים בו אמירת שלום פשוטה  שהיא מרכז הקסם.

המקום בו קורים הדברים  הגדולים הוא המקום בו בעל בית הקפה מזהה תוך שניה שמשהו עובר עליך, ומוטרד מזה לא פחות ממך.

תמונה