Archive for January, 2014

 

 

תמונה

הייתי חנוק מדמעות.

אלו דברים בשבח הנורמליות, בשבח החיים כפי שאנו חיים אותם .

ברגע שהמילה בת מצווה עלתה על השולחן המשפחתי לאופיר היה ברור , עולה לתורה, קוראת בתורה , מתעטפת בטלית, משלימה מניין , ואיפה? ברור שבכותל, במקום בו כל המשפחה יחד יתבגרו עוד טיפה איתה. כי אינך יכולה להיות ילדה  ירושלמית המגיעה למצוות ואשר לא תחווה את  הפעם הראשונה של ההתעטפות בטלית , של אמירת שהחיינו, של עליה לתורה, הברכות , הקריאה בטעמים , ההתרגשות, נשיאת התורה,השלמת המניין , אהבת המשפחה , וסוכריות , כן סוכריות על הראש ברגע הזה בו היא מסיימת ב “נותן התורה”  .

אלו דברים בשבח הטבעיות , בידיעה הברורה שהיא בת המגיעה למצוות , אשר תשלים מניין , ותישא בכל התפקידים ובכל האחריות אשר נושאים כל מי שמגיע לגיל 12 או לגיל 13, ובעיקר בכך שתעשה מזה את העניין הראוי , לא יותר, האישי , המיוחד , זה אשר היא תיקח איתה כחוויה לשאר חייה. 

התובנה הייתה ברורה – במהלך הטקס נפל לה האסימון סופית. על אף שידעה זאת מזמן  היא אמרה ” אז זהו , מעכשיו אני צריכה לצום “.

ויש בזה עניין אישי, הבכורה שלנו הופכת אל מול עינינו מדי יום ביומו מילדה לנערה , ומנערה לאישה ואנחנו עדיין זוכרים את הרגע הזה בבית החולים בו הבטנו בה והיא בת יום או יומיים ושאלנו את עצמנו , אז איך מפעילים את הבובה הזאת? 

אז הקראתי משירו הנפלא של עמיחי המתאר את פסי הטלית כמסלולי המראה לנחיתת המלאכים ולהמראתם, כי הפסים באים מאינסוף והולכים לאינסוף.

חיבקתי את אופיר שוב , ונחנקתי מדמעות.

 

 

 

 

 

Advertisements